יוסי אליטוב ועו"ד אבי בלום
ו' תשרי התשפ"ב
סליחה
שעה קלה לפני התקדש ראש-השנה התקשרנו לאחל שנה טובה לאחד מבני משפחות קדושי מירון עימו שמרנו על קשר קרוב בחודשים האחרונים. פתחנו בנימוס והתעניינו על ההכנות הכאובות לראש-השנה הראשון ללא אבא בבית בירושלים.
בתחילה נענינו בשתיקה ואז פרץ שטף דמעות ללא שליטה. ננסה לתמצת לכם את המונולוג של אותו יתום בוגר, מנומס ושקט, שחלק עימנו את רגשותיו והתיר לנו לשתף אתכם הקוראים.
״אתם אוהבים לכתוב הרבה על ועדת החקירה, לחפש את האשמים ולעשות צדק אבל את הצדק האמיתי שכחתם. אני לא יודע אם אתם יודעים, אבל עד לרגע זה אף גורם במדינה לא עוזר משמעותית לשום משפחה. נקלענו לתוך מבוך של תהליכים, בדיקות, דיונים וויכוח בין קואליציה לאופוזיציה על חקיקה, אבל שמישהו יבוא לבתים וישאל האם יש למשפחה מה לאכול אחרי שהמפרנס העיקרי איננו – זה לא קורה.
"מי דואג לארוחות החג? מי דואג לקיום הכלכלי אצלנו ואצל משפחות רבות שנחשבות לפי ההגדרה בעשירון התחתון? כשאבא ז״ל היה חי לא ראינו את זה ככה והסתפקנו במועט בשביל בית של תורה, אבל היום גם את המועט הזה אין. קראנו הודעות וברכות להרבה ארגונים שפרשו את חסותם על המשפחות, נגידים ונדיבי עם אמרו שירעיפו כל טוב ויעזרו בכל מה שצריך. אין לי שום כוונה בערב ראש השנה להתחשבן עם אף אחד, אבל אני כן רוצה שתנצלו את הבמה שיש לכם כדי לכתוב לכם ששכחו אותו.
״עכשיו, יש לי בקשה. אם אתם כותבים על האסון הנורא של מירון אז קודם תפתחו עם זה. שהקוראים שלכם יֵדעו את האמת ויבינו שיש פה משפחות, אימהות, בנים ובנות שצריכים עזרה. רק אחרי זה תעברו לעסוק בכל הנושאים החשובים של ועדת החקירה״.
בחלק הזה של השיחה, אנחנו אלה ששתקנו ולאחר רגעי דומייה, הבטחנו לקיים את הבקשה.
תלמיד הישיבה השכול מירושלים ביקש להעביר מסר נוסף: ״אנחנו החרדים, נחשבים לפחות בעיני עצמנו, כמו שאומרים ׳כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה׳ ולכן איננו זקוקים תמיד לעצות מאף אחד, אבל דווקא בערב ראש השנה כשפעם ראשונה נטעם את טעם היתמות בחגים, הלב שלנו נקרע כשאנו רואים שכמעט לא הופקו שום לקחים לגבי השמירה על חיי אדם באירועים המוניים אצלנו במגזר.
״אצלנו החסידים, נמנעים מלקטרג, במיוחד בערב יום הדין, אבל כשמדובר בסוגיה של פיקוח נפש, אני מתחנן בפניכם אל תרפו. שלא יכירו עוד משפחות את טעם השכול והעצב, חלילה. אסור להקל ראש בשום התכנסות חרדית, אם זה להתוועדות, או טיש, או כל אירוע המוני אחר. צריך להחדיר את זה גם בחינוך, להפסיק את הדוחק ולחדד את זה שלפני הכל צריך לפעול לפי ההנחיות והכללים״.
כמעט הכל כבר נאמר על אירועי מירון. ועדת החקירה העלתה חלק מהעדים על הדוכן והחלה ללבן את השתלשלות המאורעות, אבל בבואנו לסכם את הטרגדיה הגדולה בערב יום הכיפורים בחרנו לפתוח וגם לסיים כאן. בזעקה נשברת, מלב כואב ושותת של בחור הישיבה מירושלים, שהיה מוותר על הכל כדי לשבת עם אבא סביב השולחן בחגים: שימו את ערך החיים לפני הכל.
- מחילה
בעיצומו של הגל הרביעי, בימיה האחרונים של שנת תשפ״א, הלב נסדק מלשמוע על בשורות האיוב של עוד ועוד יהודים שנפטרו מנגיף הקורונה – לאחר שנשטפו בתעמולת הכזבים נגד החיסונים.
אם בעבר חשבנו שהציבור הלא מתחסן הוא הזוי, קיצוני ובמידה רבה מחוץ לגדר, הרי שבחודשים האחרונים התוודענו להרבה אנשים נורמטיביים, חלקם מתוככי אנ״ש ממש, שבפיהם משנה סדורה מדוע החיסון מסכן חיים יותר מהנגיף.
כמות ההבלים שנשמעת בפיהם של אותם אנשים, כגרעיני הרימון בראש השנה. התופעה הזאת, מצריכה את כולנו לערוך חשבון נפש, האם עשינו די כדי להציל את אותם טועים מידי השרלטנים והמשוגעים.
האם לא נדרש מאיתנו יותר, כדי לאתר את הקרבנות הללו, לפקוח את עיניהם ולומר להם: משוגעים, די לכם. הצילו את חייכם ואת חיי יקיריכם. ובפרט לאור המידע הרפואי הברור ולפיו כל מי שנמנע מלהתחסן פוגע בחוסן של האוכלוסייה כולה ומחמיר את מצב התפשטות המגפה.
העיתונות החרדית, אמיצה לרוב בבואה לבקר פוליטיקאים, בעיקר חילונים, כשהיא נוטה לברך את המבורך ולבקר את המבוקר. מנגד, להתעסק עם משוגעים ומטורללים, אנו נמנעים לפעמים פן יבולע לנו. מי מאיתנו לא רוצה לחזור הביתה בשלום, בלי הטרדות טלפוניות והצקות שלא מסתיימות לעיתים רק בחלק המילולי.
במוצאי השבת האחרונה של השנה, נודע לנו על שניים ממתנגדי החיסונים, אחד מאזור ירושלים ואחד מאזור הצפון, שניהם חרדים שהציפו אותנו בשנה האחרונה בחומר פייק-רפואי, רוויי בתאוריות משונות ואגדות רפואיות. שניהם, התבשרנו בצער, נכנסו לסטטוס של מורדמים ומונשמים. הנגיף המתעתע לכד אותם, ולא התחשב בכך שהם שמרו לו אמונים.
בשעת כתיבת השורות הם זקוקים לרחמי שמים מרובים כדי לצאת מחושך לאור. האחד מעל גיל שבעים והשני, צעיר יותר עם מחלות רקע. שניהם לא שעו לאזהרות ותחנוני בני משפחותיהם ואף הציפו את כולנו בחומרים אינסופיים של הרופא החרדי מניו-יורק שמתקשר עם שדים ושל המדען והרב הידוע – שחלק מהעיתונות החרדית נתנה לו במה.
כולנו מבקשים ומתחננים בימים הנוראים בתפילת ׳זוכרנו לחיים׳, לנו, לילדינו ולמשפחותינו, אבל אנו צריכים גם לעשות משהו מצידנו. בשם הערבות ההדדית, עלינו להפנות משאבים וזמן. לחפש את השבויים והתמימים שניזונים מהעשבים השוטים, ולקבל על עצמנו להפוך עולם כדי לגרום להם לרוץ ולהתחסן – ולזכות בחיים. ולא פחות חשוב מכך, לא להתיירא מפני המלעיגים, גם כשהם נוקטים באמצעים בריוניים.
אותם טועים מסבירים לכולנו שבין כך ובין כך, בגל הרביעי הולכים לעולמם חולים מחוסנים ושאינם מחוסנים, ולפיכך הם שואלים מהי הרבותא הגדולה בחיסון?
השאלה התמימה הזאת, היא דוגמה נוספת למידע הכוזב שמוצג בפנים דאוגות ומפיל ברשת אנשים לא מעטים. באחוז גבוה מאוד, גם בקרב החולים קשה מקרב המחוסנים, סיכוייהם להחלים ולעמוד על הרגליים הם לפחות פי עשרים(!) מחולים קשים שלא חוסנו.
כל אחד ואחד מאיתנו צריך לקבל על עצמו לעשות מעשה. לחפש ולתור אחר קרוב המשפחה, השכן, המתפלל שהלך שבי אחרי אותם נוכלי קורונה שאומנותם בפיהם, בפיזור דברי חלקלקות והצגת ראיות כוזבות. לפעמים את תפילת 'זכרנו לחיים', צריך לעורר כלפי שמיא, קודם כל בהשתדלות מלמטה.
- כפרה
ידוע כי מיטת צדיקים מכפרת על הדור כולו. מאז גל הקורונה הראשון ועד לשיא הגל הרביעי שאנו חווים בימים אלה, הסתלקו לבית עולמם צדיקים וקדושים, תלמידי חכמים, עובדי השם, אריות של תורה ומלאכים של חסד.
לא בכדי נצטווינו על ידי רבותינו להספיד ולתת כבוד אחרון לצדיקים ולבני עלייה, עד כדי ביטול תורה וביטול מלאכה, כדי לקיים את מצוות לוויית המת והספדתו כפי הכבוד הראוי לו.
למרבה הצער, במרוצת תקופת הקורונה לא הצלחנו פיזית, להתכנס ולהיפרד כראוי מאותם יחידי סגולה, אם בגלל מגבלות הקורונה הפיזיות, אם בשל אימת המוות ששררה ברחובות, ואם משום שקשה היה ללוות כפי הראוי לו – כל אחד ואחד מאותם יחידי סגולה, לנוכח הכמות הבלתי נתפסת של נפטרי הנגיף.
לא מזמן, עברנו על ספר הטלפונים האישי שלנו, ונחרדנו לראות כמה זיכרונם לברכה ועליהם השלום יש מאותם יהודים, שמגפת הקורונה גדעה את שירת חייהם בטרם עת. גם אנו אנשי התקשורת והעיתונאים שהורגלנו לייחד מאמרי פרידה, כפולות של כתבות זיכרון ושערי מוספים, נעמדנו דום ונשחקנו בגלי הקורונה הקשים.
שתי דמויות עולות בזיכרוננו, של אישים בעלי שאר רוח שהסתלקו לבית עולמם בעיצומה של המגפה, ובדיעבד אנו יכולים לומר כי לא ידענו, ואולי לא יכולנו, להיפרד מהם כראוי. ואנו נוקבים, בשניים מתוך רבים כל כך, ודווקא בשמותיהם של יהודים משדרת העשייה, שהגיע להם יותר מאיתנו – בפטירתם.
הראשון הוא הרב משה רחלזון זצ״ל, מייסד ישיבת 'אור שמח'. יהודי בר אוריין, תלמיד חכם, איש רב תבונות, דולה ומשקה, מאנשי ירושלים של מעלה – שדלתו הייתה פתוחה תמיד לעצה טובה גם לאנשי ירושלים של מטה, בכל תחום ובכל עניין, ברוח ובגשם.
כמה כאב לשמוע, שרבי משה האהוב הסתלק בעיצומה של המגפה מבלי שהייתה אפשרות להיפרד מאחד מיקירי ירושלים, אבן מאבני החומה – כפי הראוי, ולהחזיר לאיש כה יקר ולו במשהו, על כל הטוב שהשפיע על אלפים במרוצת חייו.
השני, הוא רבי דני יואל ליווי זצ״ל, תלמיד חכם עצום ואיש חסד שעמד בראש מערכת הכשרות העולמית של או.קיי. כמי שחי על מטוסים והתרוצץ בין המפעלים בעולם, אפשר היה תמיד לראותו עם ספר גמרא מצד אחד וספר חסידות מצד שני, לומד ועובד – כשבזמנו הנותר מפנה סכומי כסף עצומים לסיוע וחסד, בצנעא ובסתר. התנאי שלו תמיד היה: שאף אחד לא יֵדע.
את הרב ליווי ניתן היה למצוא בהגיעו לירושלים, עושה ג׳וגינג עם מכשיר הטלפון בידו בסמטאות העיר, כשהוא מוסר את השיעורים הקבועים בטלפון לבני הקהילה בניו יורק. עד היום, הלב נצבט מאותם מאות ואלפים של ליוויים ורחלזונים שעזבו אותנו בחטף. רובם הגדול שהו במחלקות סגורות, ובהגיע הרגע המרטיט לאמירת הווידוי ושמע ישראל, לא יכלו לראות ברגעיהם האחרונים אפילו את בני משפחותיהם הקרובים.
נשמות כל אותם צדיקים וחסידים שנסתלקו בטהרה, לא זקוקות להספדים ובוודאי שלא להרחבה מעל גבי העיתונים. אבל אנו אלה שזקוקים לכך. למען הדורות הבאים, למען חינוך הילדים, ימצא כל אחד את הזמן הפנוי, להעלות על נס את מי מקרב אותן דמויות המוכרות לו, ולשאת תפילה שהמוות ימוש מחלוננו וילמדו זכות בעדנו.
- חרטה
זו הייתה שנה קשה לחברי הכנסת החרדים. שנה שבסופה הודרו מכל מוקדי הכוח ונאלצו להיפרד מהלשכות המפוארות ומרכבי השרד, ממעטפת העוזרים ומעמדות ההשפעה של הוועדות הנחשבות בכנסת.
שנה של קושי עברה על המגזר החרדי כולו שהתמודד מול עליהום תקשורתי בתחילת השנה – כשהחרדים הפכו לשעיר לעזאזל של מדינת ישראל כולה, וסומנו כמפיצי מגפות ומעודדי תחלואה. בראשית שנת התשפ״ב, החרדים נראים לפתע כמבוגרים האחראים של המדינה, אל מול ההפרות הסדרתיות והבלתי נגמרות, אך במהלך השנה כולנו חווינו את הטלטלה.
בחזית עמדו הפוליטיקאים, שחטפו מבית ומבחוץ, מהתקשורת הכללית וגם מהעיתונות החרדית. ובסופה של השנה הזאת, אם יש בנו מידת חרטה על ביקורת פוליטית שהוטחה, היא נוגעת לחבורה הזאת, שאנו נוהגים לסנוט בה חלופות. דרעי וגפני, ליצמן ופרוש, אשר ובוסו.
דווקא מנקודת זמן זו, ניתן להביט במשקפיים אמוניים ובמבט מעריך על נציגי המגזר שהעבירו שיעור להמונים בערכיות. עד לקדנציה הנוכחית, בכל פעם שהמפלגות החרדיות נעדרו מממשלות ישראל היה זה נגד רצונם ובעל כורחם. הם התדפקו תמיד על הדלתות מוכמנים ומזומנים לבוא בשערי הממשלה, אבל תמיד עמד מישהו שחסם את הדלת. פעם לפיד האב ופעם הבן, פעם אהוד ברק ופעם אריאל שרון. כל אחד בתורו ומסיבותיו, הורה לחרדים את הדרך החוצה – וכפה עליהם את השהות באופוזיציה.
בפעם הזאת, ההפך קרה. חרף כל ההצהרות הארסיות של איווט ליברמן, מנוי וגמור היה על כל מרכיבי הממשלה הנוכחית, כי אם המפלגות החרדיות ישגרו נושא-ונותן ללפיד, בנט וסער, זה יסתיים בשותפות. אחד מראשי ׳גוש השינוי׳ הודה באוזנינו שהוא וחבריו הופתעו מכך שחזית הסירוב החרדית הייתה כה נוקשה ולא עמדה בשום פיתוי.
התזה של נפתלי בנט ערב הקמת הממשלה הייתה ברורה וגם הגיונית בהתבסס על ממשלות עבר. בנט העריך שכבר בשלב ההצבעה על הממשלה החרדים יימנעו תמורת הסדר תקציבי, ולאחר הקמתה גם יצטרפו ויהוו חלק אינטגרלי מהממשלה.
אך משמים, כמו נזרקה נבואה בפיהם של הנציגים החרדים – ובמקרה הזה הנבואה העתידית לא העידה על רוח שטות. המסר שהעבירו הנציגים החרדים לבייס הימני, המונה למעלה ממיליון מצביעי ליכוד שומרי מסורת, היה חד וברור – שונה מכל מה שתיארו במשך השנים את דמות העסקן החרדי רודף התקציבים.
בעצם, אמרו הנציגים החרדים: עבדו עליכם במשך כל השנים, כי הנה עובדה – במעשינו אנו מוכיחים שאנחנו לא נמצאים פה רק בשביל התקציבים. הברית שלנו היא קודם כל ערכית, עם שומרי הגחלת במדינת ישראל ואותם לא נפקיר גם במחיר של שהייה באופוזיציה, על כל הסבל שיהיה כרוך בכך לציבור אותו אנו מייצגים – שייפגע ויינזק תקציבית מישיבתנו באופוזיציה.
חברי הכנסת ובעיקר השרים ויושבי ראש הוועדות שירדו ממעמדם הוכיחו לכולנו דבר מה נוסף, ובכך אף התעלו על חבריהם מהליכוד. באופוזיציה הזאת, ולמרבה ההפתעה של כולנו, גילינו את חברי הכנסת החרדים נלחמים כאריות, עושים לילות כימים במליאת הכנסת, גוררים אחריהם גם את בכירי הליכוד המנומנמים ומוכיחים בכך לכולנו שהשליחות שלהם, אינה תלויה במנעמי השררה ובכוח השלטוני.
נציגינו הנאמנים – בכל הרצינות ולא כתוספת הנאמרת בהלצה – הפתעתם את כולנו, אולי גם את עצמכם. ועם תעצומות החוסן הפנימי הזה שנתגלה בכם, נאחל לכולנו גם במובן הציבורי – שבשנה הבאה עלינו לטובה, נראה אתכם נלחמים מירושלים הבנויה ולא החרבה.
