יוסי אליטוב י"ד אלול התשפ"א

בכמה מהשיחות שקיימתי עם נפתלי בנט בגלגוליו הפוליטיים הקודמים, הקפיד האיש לחדד בידול בינו לבין נתניהו. כידוע, השאיפה לרשת את נתניהו הייתה שם תמיד, מהרגע הראשון בפוליטיקה. אם תשאלו את נתניהו, הוא יאמר לכם שהשאיפה הייתה שם קודם – עוד בעבודתו בלשכת ח"כ נתניהו כיו"ר האופוזיציה. זו הסיבה להיפרדות דרכיהם.

כך או כך, שנים רבות שבנט עומד מול המראה ומתרגל את עצמו בפוזת נתניהו החדש. לפני מספר חודשים גילה האסטרטג ישראל בכר, כי בשנים שעבדו שניהם יחד בלשכת נתניהו – "נתתי לו את הכינוי 'ביבון'. הייתי אומר לו:  'אתה ביבון, אתה ביבי קטן, ביבון'. יש להם הרבה תכונות משותפות: הרצון להצליח, האמריקאיות, הדבקות במטרה. שניהם סיירת מטכ"ל, שניהם אנגלית, מתחבר". בנט, למעשה, הוא חקיין של נתניהו. יש אומרים: חקיין זול.

ובאותן שיחות רקע שבהן ניסה בנט להסביר מדוע בכל זאת עדיף להעדיף אותו ולא את המקור שהוא כל כך מתאמץ לחקות – היה בנט מנפק הגדרות מעניינות בניסיון לבדל את עצמו מהמורה הפוליטי. "ביבי", אמר לי בנט פעם, "הוא מנהיג, איש רוח, בעל חזון. אני לעומתו מנהל. באתי מהעולמות של החיים עצמם. ניהלתי חברות. עשיתי סטראט-אפים. לא באתי מעולמות של נאומים גדולי ודיפלומטיה. צמחתי בתוך מציאות שבה אחד ועוד אחד שווה שניים. בניהול אני יותר טוב ממנו". זו הסיבה, אגב, ליומרה הגבוהה שאפיינה את בנט בגלים הראשונים של הקורונה, כשכתב ספרים ונאם נאומים והתראיין באולפנים על השיטות לנצח את המגפה. נתניהו איש חזון, הוא מנהל טוב. כך לפחות היה משוכנע.

בשיחה נוספת שניהלנו, בנט נסחף וכבר הציג את עצמו כדמותו של דוד המלך, מול נתניהו, בו ראה כבבואה של שאול המלך. כאן, האיש כבר שדרג עצמו ממנהל מצליח למנהיג מהתנ"ך, כביכול, כשהוא ממשיל את עצמו למלך הבא של ישראל שעושה את הצעדים לקראת תפקידו הגדול, בעוד שהמלך הקודם נמצא בתקופת הדמדומים ואוטוטו יפנה את כיסאו למלך הבא אחריו.

אם צריך למצוא בכל זאת מכנה משותף אחד בין בנט לנתניהו – אפשר לומר ששניהם בקיאים בסיפורים תנ"כיים. העולמות הללו אינם זרים להם. הם חיים עם מושגי המשיחה למלכות, ההדחות, המלחמות והירושות. אצל נתניהו יש בכל זאת הפרדה בין החזון לבין עולם המעשה שבו צריך לפעול, ולתזז, ולהרים טלפון לבורלא בשלוש בלילה, ולעשות כל מה שצריך. אצל בנט, אנחנו מגלים בחודשיים האחרונים – כל הגבולות מיטשטשים. רק זה יכול להסביר, למשל, את החלטתו להציג את מיליון המתחסנים כ"אזרחים שהביעו בי אמון אישי וזה מרגש".

בכלל, בחודשיים וקצת של כהונת בנט בראשות הממשלה – האיש מסייע לאלה שמבקשים לאפיין את סוד ממלכתו. התנהלותו רושמת פרקים ראשונים בימי ממלכתו של נפתלי הראשון. ממלכה דלה שמבוססת על שישה מנדטים, התחילה ביומרה גדולה והולכת ומתנפצת אל סלעי המציאות הקשה לניהול. מיותר לציין, הסמלים התנ"כיים שבהם הוא מנפנף – הם נטולי חיבור לקרקע המציאות. חיפשנו מנהל טוב – לא מלך ולא נביא. שאפנו שיהיה מישהו שינהל את העסק כמו פקיד חרוץ ומיומן. פותח את העסק בבוקר, לא מוריד את העיניים מהעסק עד לסוף הערב, ומציב פוקוס על התנודות והסיכונים.

מכונית ריקה בבלפור

במבחן המציאות – הלך מנהיג אחד, ואף אחד לא הגיע במקומו. בפאפרזה לדבריו של צ'רצ'יל על יורשו האפרורי קלמנט אטלי – מכונית ריקה עצרה ברחוב בלפור, וממנה יצא נפתלי בנט. בעבר, הפרשן הצעיר נחום ברנע נהג לפתוח את טוריו בסיפור הזה על צ'רצ'יל והמכונית. אולם כאשר רואים את בנט – הדימוי הזה קם לתחייה. מכוניתו ריקה. הוא אינו בעל נוכחות. מתקשה למלא את החדר. אומרים שאפילו השיירה הנוסעת בקו ירושלים-רעננה היא חיוורת יותר, לא משדרת סמכות או סממני ממלכה.

אבל בניגוד למה שהיה ברחוב דאונינג 10 שבבירה הבריטית – בכל הקשור לרחוב בלפור 1 שבבירה שלנו, הסיפור מסובך יותר. זה לא שיש לנו רק מנהיגות כושלת, מזגזגת ולא ברורה. זה הרבה יותר פשוט ומדאיג: כיסא רק ניצב ברחוב בלפור וצופה בטילי החיזבללה שנוחתים במדינת ישראל לראשונה מאז מלחמת לבנון השנייה; כיסא ריק שמביט בשנת הלימודים העומדת להיפתח בשבוע הבא בצל הקורונה המתפשטת כפי שלא התפשטה חודשים – ללא שום תוכנית סדורה, מלבד למלמל "דלתא, דלתא, דלתא".

השריפות בהרי ירושלים. החיסולים ברחוב הערבי. הבריחה של ממשל ביידן מכל מחויבות למדינת ישראל. מדיניות החוץ הלא מוסדרת. ההסתכסכות עם מדינות זרות כאינסטינקט, ללא אסטרטגיה. ומה שנוגע לחיים עצמם, במובן הכי פשוט שלהם – הרכבות האוויריות שנוחתות בישראל עמוסות בנגיפים.

ומול כל אלה יושב מישהו עם התואר 'ראש הממשלה' שלא מבין מה הבעיה לצאת לחופשה בצימר בזמן כזה – אחרי חודשיים כהונה בלבד – כשהכל בוער וקורס. זאת בעוד שמקבילו, ראש הממשלה החליפי, יוצא להקיף את כדור הארץ, ממרוקו ועד מיאמי, לגזור סרטים ולהשתתף בטקסים,  כאילו אנחנו בכלל באיזו שנה סתמית רגועה ולא בזמן שבו הכל לידינו מזדעזע. הדימוי של הנגנים ששרים על הטיטאניק בעודה מתחילה לשקוע, מעולם לא היה מדויק יותר מהרגע שבו יאיר לפיד נראה מסתובב מעונב בבירות העולם לגזירות סרטים חגיגיות.

אם נעקוב לרגע אחד במטרה להבין מה עשה בנט מהרגע שבו זוהה המאומת הראשון, ועד שהגענו למצב של שבעת אלפים מאומתים חדשים ביום ולמעלה מ-260 נפטרים בחודשיים בהם הוא ניצב בראש פירמידת השלטון – נגלה שגאון ההייטק ומטאור הסטאט-אפים לא השכיל לקבל אפילו החלטה אחת סבירה, כזו שדורשת מעט אומץ, מחשבה מקורית או יציאה מהקופסה.

בנט נראה כמו איזו מהדורה טראגית-קומית של דמות השוטר אזולאי. אחד שעומד בצומת, שורק במשרוקית, ניצב מגוהץ ומהוקצע – ונותן למכוניות להתנגש, לפושעים לבזוז, לגנבים לגנוב, והכל במדים מעומלנים ומהודרים, בכובע שיושב בדיוק בזווית הנכונה, והכל בהצדעות אינסופיות ובהרבה רצון טוב.

נפתלי בנט אינו אדם רע. גם לא מושחת. אגב, גם לא שונא דתיים וחרדים, ובכלל לא אכזר. מחיצה אישיותית גדולה מפרידה, למשל, בינו לבין ליברמן. אין בו רוע. בחור טוב בסך הכל. דילר שהולך מדוכן לדוכן ובודק איפה אפשר לעשות איזה אקזיט נחמד. הפעם האקזיט הצליח יותר מדי. עם שישה מנדטים ועמדת מיקוח טובה, הוא הצליח להשיג שליטה על הלשכה החשובה במדינה, אבל מרגע ההשתלטות ואילך – הדילר הפך להיות אסון למדינה. לאו דווקא בגלל החלטותיו השגויות ושיקול דעתו המשובש, אלא בשל חדלוּת המעשה.

עד לרגע זה, מנגנון קבלת ההחלטות במשרד ראש הממשלה לא הופעל אפילו פעם אחת. במודעות הדרושים אפשר לשווק את המנגנון הזה כמוצר חדש מהניילונים, שהבעלים לא עשה בו שום שימוש.

כוח דלתא

אבל זהו לא רק מנגנון קבלת ההחלטות שאינו קיים. זוהי גם הדרך של בנט להתמודד עם המצב. במקום להפשיל שרוולים ולהתחיל לפעול ברצינות מול מחלקות קורונה שהולכות ומתמלאות, הולכות ומתקרבות לנקודת אי-הספיקה שלהם – ראש הממשלה מוצא את עצמו מייצר פתרונות להסחת דעת ציבורית. בשפה הרווחת קוראים לזה: הוא משחק בנדמה לי. מייצר לעצמו מציאות מדומה ומנסה לשווק אותה הלאה.

כך למשל, הוא מציג את מיליון האזרחים שעשו את המעשה הנכון למען חייהם ובריאותם והלכו לקבל חיסון שלישי – ככאלה ש"הביעו אמון אישי בי ובממשלתי". זו לא רק אמירה נלעגת, שאין מאחוריה דבר – אדם שהולך להתחסן אינו מביע אמון בבנט ובממשלתו, כמו שמי שלקח חיסון ראשון ושני לא הביע אמון בנתניהו ובממשלתו – זו גם אמירה מסוכנת: די בכך שאדם אחד יימנע מלהתחסן, מתוך סירוב "להביע אמון" בבנט – כדי שהאמירה היח"צנית הזו תעלה חלילה בחיי אדם. חיסונים צריכים להיות בקונצנזוס רחב, מקיר לקיר. אם יש משהו שבנט וממשלתו לא נהנים ממנו – זה בדיוק הדבר הזה: זו אינה ממשלת קונצנזוס. לקשור בין קבלת חיסון להבעת אמון אישית בראש הממשלה – זהו צעד שהוא לא פחות ממופקר.

ויש את העניין עם המאמצים למתג את המגפה מחדש, כביכול כדי לברוח מהמבוכה שנוצרת לנוכח הפער בין הדיבורים הגבוהים שהושמעו בתפקידו כאופוזיציונר בנט שרץ לאולפנים וכותב ספרים על השיטה לנצח את המגיפה – לבין חוסר התפקוד כאשר המפתחות למעשה בידיו. מה עושים? ממתגים את המגפה. את הקורונה היה אפשר לנצח – אבל זה עכשיו זה משהו אחר. משהו חדש. קוראים לזה דלתא.

אבל גם כאן מדובר בצעד בעל אפקט מסכן חיים: ההתעקשות למתג את המצב בכל פוסט ונאום כ"מגפת הדלתא", כאילו אין לזה שום קשר לקורונה שמכה פה בשנה וחצי האחרונות – היא הטעייה שעלולה לצאת משליטה. נכון, ההתחלה היא בניסיון של בנט להבריח את עצמו מהמבוכה, כאילו מדובר במשהו חדש ולא בדיוק מה שהוא התיימר לנצח בספרו; אבל ההמשך הוא באפקט מזיק שבנט יוצר במיתוג המעוקם הזה: כידוע, החיסון שיצרו פייזר ומודרנה – נועד למנוע קורונה. בזה השקיעו מיליארדים. אם המילה קורונה אסורה באיזכור ויש מגפה חדשה – אזרחים ישאלו את עצמם: איך החיסון לקורונה ימנע את הדלתא? יבוא אזרח למרכז חיסונים ויאמר: 'אני רוצה חיסון נגד דלתא'. יאמרו לו: 'אין חיסון נגד דלתא – יש נגד קורונה'. נשמע מצחיק? מבדר? לא כשמדובר במגפה. אבל בנט לא עסוק בקבלת החלטות – הוא עסוק ביחסי ציבור.

על זו הדרך, ההכנות לפתיחת זמן הלימודים מתנהלות בעצלתיים, עם קבינט קורונה (או 'דלתא') צולע, שחלק מחבריו אינם טורחים להשתתף בו, חלק מתפקידים כמכחישי קורונה פעילים, וכולו לא מסוגל לקבל החלטה אחת סבירה. וכך, שנת הלימודים החרדית נפתחה ללא כל מתווה מסודר – כלומר, החרדים מופקרים לגורלם – והמענה היחיד שבנט יודע לתת, אלה תצלומי סלפי עם ידוענים. הגיעו הדברים לשיאים של חוסר דוגמה אישית, כאשר ראש הממשלה והנשיא הצטלמו עם עשרות ספורטאים שחזרו בזה הרגע מיפן, כשאף אחד מהם אינו עוטה מסכה. איך לנצח מגפה? לא ברור איך, אבל ככה בטוח לא.

בין גלים סוערים

חוסר המעש של נפתלי בנט וחבריו, גורם לממשלה להיראות כמו להקת חובבנים שהשתלטה על ההגאים הרגישים של ספינה שמחפשת את דרכה בין גלים סוערים, ללא כל מבוגר אחראי אחד. עם כל הרצון והכוונות הטובות, הממשלה הזו מסוכנת לשלומם ולחייהם של אזרחי ישראל. בגלל ההרכב הבלתי אפשרי לקבלת החלטות; בגלל העובדה שכל אחד סביב שולחן הממשלה הוא בעל זכות וטו והשפעה בלתי פרופורציונאלית בעוד זה שמכונה "ראש הממשלה" הוא בעל ההשפעה הכי קטנה; בגלל יותר מדי פופוליזם והססנות ופחות מדי החלטיות ולקיחת אחריות – הממשלה הזו אחראית באופן ישיר לתחלואתם של כ־7,000 חולים חדשים מדי יום, ולמותם של למעלה מ-260 בני אדם בחודשיים של כהונה בלבד.

זוהי ממשלה שהחליטה לא לעשות כלום, וכאשר ראתה שהמדיניות המופקרת שלה קוצרת את חייהם של אזרחים ומציבה את מדינת ישראל בראש טבלת המדינות המסוכנות – היא החליטה להפוך את הכישלון לאסטרטגיה, ולהכריז ש"החלטנו להכיל את החולים והמתים". זוהי ממשלה ששכחה שבתודעה יהודית – ואפילו סתם אנושית – עושים הכל, כולל הכל, כדי להציל כל אזרח. הגישה שקוראת "להכיל מתים" היא לא מוסרית, אנטי יהודית, איומה ומפחידה. אין דבר שלא עושים כדי להאריך חיים. לא מכילים, מצילים.

אבל הממשלה הזו לא מסוגלת לעשות דבר, אז היא החליטה "להכיל". והיא לא מסוגלת לעשות דבר – בגינו של ראש ממשלה חליפי שאינו מגלה עניין בדיוני ועדת הקורונה ופשוט "החליט לא לפקוד" את הקבינט שהוא במקרה ממלא־מקום היו"ר של אותו קבינט; בגלל שר אוצר שהחליט להתמקד במיסים וגזירות ולא רואה דחיפות בנקיטת צעדים למיגור המגפה; בגלל שרת חינוך שמקדמת סדר יום של הקלת ראש במגפה ומגלה קרבה רעיונית למתנגדי החיסונים; בגלל שר בריאות שהדבר היחיד שמעניין אותו במשרד הוא קידום סקטוריאלי של פלח המצביעים שלו, והוא נוקט מדיניות מסוכנת של אפס פעולה יוזמת להקטנת התחלואה והתמותה. מן הראוי להתעכב על העניין הזה: השר שאחראי על בריאותם של אזרחי ישראל – אינו ממלא את תפקידו באופן הבסיסי ביותר. בימים הקריטיים ביותר לבריאותם של תשעה מיליון אזרחים – האיש האחראי על התחום פשוט לא מתפקד. הוא חי בעולם משלו ואינו עושה את התפקיד הבסיסי שמוטל עליו.

וזה קורה גם בגלל ראש ממשלה שמניהול קמפיינים על "איך לנצח מגפה", עבר למדיניות של "איך להכיל תמותה" ולכן שלח את שרת הפנים שלו להודיע ש"אין ברירה אלא לחיות לצד המתים". זהו ראש ממשלה שאינו מסוגל להגן על ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות, שרון אלרועי־פרייס, שבתדרוכים שיוצאים משרים בממשלה היא מוצגת כדמות שנואה ומושמצת. במקום להקשיב לאזהרותיה ולקחת ברצינות את הערכותיה המקצועיות – החליטו להרוג תדמיתית את השליחה. מה השלב הבא? יכלאו אותה בחצר המטרה וישליכו את מסמכיה לאח הבוער? האם הם אינם מבינים שאלרועי־פרייס היא בסך הכל אשת מקצוע שמנסה לחבר אתכם למציאות?

וזוהי ממשלה שבתוך חודשיים הצליחה להרוס את מה שהושג כאן בגל השלישי בעמל רב, ביזע גדול, ובעיקר – בהתייחסות רצינית וכבדת ראש לסכנת המגפה. מותר לסלוד מנתניהו, אפשר לבקר את הממשלה הקודמת, אבל דבר אחד אי אפשר היה לקחת מהם: זו הייתה ממשלה ששידרה יחס רציני לקורונה. היו דיוני קבינט קורונה בהשתתפות מלאה ופעילה, הוטלו סגרים כשהיה צריך, ובעיקר – נתניהו עשה מאמץ עילאי ומוצלח בהבאת חיסונים. לא בכל דבר הצליחה הממשלה הקודמת, וגם במשמרתה היו שלבים של עקומת תחלואה ותמותה גבוהה מדי, אבל התחושה הייתה שמישהו לוקח את העניין ברצינות. הממשלה הקודמת השתדלה מאוד ולבסוף הצליחה להפוך את ישראל לראשונה בעולם שיצאה מהמגפה בס"ד. עכשיו תשוו את זה לליצנות, לזלזול בחיי אדם, ול"מדיניות ההכלה" בממשלה הנוכחית. מפחיד, פשוט מפחיד.

שלושה תרחישים

ימי הפגרה עוברים על הנציגים בכנסת כימים של לימוד והכנה לקראת דיוני התקציב. חוק התקציב צפוי לעלות לדיון בעשרת ימי תשובה, לצורך הצבעה בקריאה ראשונה, ועד לסיום השנה האזרחית – להשלים את הקריאה השנייה והשלישית.

במערכת הפוליטית רווחות שתי תזות באשר לגורם שעשוי לסכן את המשך קיומה של הממשלה. המחסום הראשון הוא כמובן חוק התקציב. אם הוא לא יעבור – הממשלה הולכת הביתה. תזה שנייה גורסת: המצב הביטחוני הוא זה שימוטט את הממשלה. בממשלת בנט-לפיד יש יכולת הכלה לכל המתים והנגיפים והאסונות ח"ו. אבל אין מנגנון שיודע איך להשאיר את הממשלה הזו על כנה במידה שמדינת ישראל תיאלץ לצאת למבצע צבאי בעזה או לתגובה צבאית משמעותית מול החיזבללה שמתחיל לאחרונה לאתגר את גבולנו הצפוני.

אם לא שמתם לב, בחודשיים האחרונים נעלמו מהרדאר הדיווחים על גורמים 'עלומים' שמבצעים תקיפות אוויריות נגד משלוחי נשק במרחב שבין סוריה לתימן. ברור שממשלה שנשלטת בידי מנסור עבאס ומסתייעת באיימן עודה – היא נטולת יכולת ממשית לבצע מהלך משמעותי נגד ישות ערבית כלשהי. הפנים של עבאס הן פנים של חיוך נדיב וקריצה מהצד. עבאס אינו צריך לאיים על בנט. בנט מבין היטב את האיום גם מבלי שיישמע. בנט יודע מה בדיוק יקרה מהרגע שמטוסים ישראליים ייצאו לפעולה נגד מטרות אויב כלשהן.

אבל בשבועות האחרונים נראה כי צץ לו איום שלישי ואחר שיכול בכל רגע למוטט את הממשלה על יושביה: זהו איום הקורונה. במציאות חיים שבה שום דבר לא מתנהל וכאוס גדול השתלט על כל הזירות – בנט משדר לחץ. לא בטוח שיידע להחזיק בהגה בקומות הכאוס הנוספות שהוא עלול לטפס אליהן. אמירת ה'איני יכול עוד' של בגין – יכול להופיע אצל בנט בוורסיה זו או אחרת כאשר יקום בבוקר אחד ויבין לאיזו מלכודת נקלעה המדינה וכי כל שנותר לו הוא לתפוס את הרגליים ולברוח.

בנט כראש ממשלה מתגלה כלחיץ, כבול, מבוהל לנהל את האירוע הזה שנקרא מדינת ישראל בצל קטסטרופה בריאותית ואיומים ביטחוניים. בינתיים 'השוטר אזולאי' של 2021 ממשיך להצדיע, לברך ספורטאים ולנופף לשלום. אבל בינתיים, העם הולך ומבין כי ברחוב בלפור אין מנהל. אזרחים עלולים לקום ולדרוש את סילוקו מהלשכה בשל חוסר תפקוד. בתרחיש אחר, בנט עצמו עשוי לשגר ליאיר לפיד כרטיס טיסה בחזרה מחו"ל ולומר לו: "אני לא מסוגל, קח אתה את המפתחות. בהצלחה".

אחד משרי הממשלה שעימו שוחחתי השבוע, דיבר באכזבה גדולה על ביצועי הממשלה שהוא חבר בה. הלה השמיע הגדרה מעניינת: "לפני שהוקמה הממשלה – הפוליטיקאים מגוש השינוי התקוטטו כמו אריות כדי לאסוף אחריות ושלל. כל אחד דאג לעצמו לתפקיד שר וסגן שר, עוד משרד ועוד לשכה, כהונות נורבגיות ומה לא. הכל חולק בנדיבות, בלי שום מעצורים, אבל אם אין ממשלה שמובילה סדר יום ומקבלת החלטות – אז אין משמעות למה ששר הבריאות חושב ולמה ששר המשפטים רוצה לעשות. בסוף, הממשלה אמורה להתנהל כמועצת מנהלים, לא כהחלטות יחידניות של שרים פרטניים – החלטות שלא מגיעות לידי יישום".

"אתה מרושע", אמרתי לאותו שר. "סוף סוף יש לכם ראש ממשלה נדיב, לא אנוכי כמו ביבי שלוקח קרדיט על כל הישג, אלא ג'נטלמן שמתקשר ביום שישי לאחל שבת שלום לכל השרים ומוכן לחלוק את התהילה עם עמיתיו. אין לך מילה טובה להגיד עליו?"

שתיקה ארוכה השתררה מעבר לקו, ואז אמר השר: "אל תאלץ אותי לדבר בטובתו של ביבי. בוא נסיים את השיחה כאן". לסיום הוסיף: "ראש ממשלה זה לא אוסף של כשרונות. או שיש לך את זה, או שאין לך את זה. נפתלי הוא בחור טוב, אני אוהב אותו, אבל לצערי הרב, פשוט אין לו את זה".