גלגל חורף

טיפ מפולניה אל המדוכאים של מזרח-ירושלים

א.

אז נכון שקשה לעכל שחנוכה הסתיים וכולנו חזרנו לעבוד קשה; נכון גם שמזג האוויר מתנהג כאילו אין טבת בעולם, ונכון שהשמש מכבה את עצמה באמצע הפסקת הצהריים. זה לא כזה נורא. במקום להתעצבן אפשר פשוט להיכנס לדיכאון חורף. נכון שהטמפרטורות עוד לא מצדיקות דיכאון עמוק והתחפרות במיטה, אבל בשביל זה אנחנו כאן.

כמו שאתם יכולים לצפות מטור שמתגאה במוצא הפולני שלו, כאן נספק לכם את כל הסיבות לעוד קצת דיכאון. אם אין גשם, אמרה ורשה, תקראו עוד קצת חדשות, זה ודאי יקרר אתכם.

במה תבחרו להתחיל? רוצים לדבר על המצב הביטחוני? על המצב הכלכלי? אולי כמה מילים על פוליטיקה? במה שמתחולל במערכת המשפט? בקיצור, אם אתם בעניין של סבל, תקראו הרבה עיתונים ותאזינו לעדכונים. זה עובד, כמו קסם.

רק בקשה אחת מכם, רגע לפני שאתם נכנסים לדיכאון. תהיו בוגרים ותיקחו אחריות. כי יש מקומות – ואני במפורש לא רוצה להיות גזען – שדיכאון גורם לאנשים לעשות מעשים קצת יותר גרועים מלשרבט טור דיכאוני.

קחו למשל מקום כמו מזרח-ירושלים. דווקא שם, התחילו את החורף בצורה חמה מאוד. 'אינתיפאדת חורף' קוראים לזה בערבית. אנשים שמרגישים קצת קר ובודד יוצאים להתחמם ברחוב. ומשום מה תמיד יש להם איזו סכין קצבים ביד. לך תבין אנשים מדוכאים.

אם נראה לכם שהגזמתי, כנראה שלא שמעתם את הטיעון של הפרשן הצבאי אור הלר, שהסביר זאת במהדורה המרכזית של ערוץ 13. אחרי חמישה פיגועים שאירעו במזרח-ירושלים, יש אנשים שעלולים לטעות חלילה ולחשוב שיש ערבים עם נטייה רצחנית. וזה מה שהזעיק את האור לאולפן.

הפרשן הצבאי הפך לפסיכולוג. מאחוריו התייצב 'גורם ביטחוני' עלום, שגילה לצופים הישראלים את הסיבה האמיתית לחמשת הפיגועים. לא תאמינו, אבל מסתבר שכל אחד מחמשת המפגעים האחרונים, חווה איזה משבר אישי. וכאן מגיע מידע מודיעני עמוק על המחבל ומשפחתו. בחרדית של שטיבלאך קוראים לזה 'שלום-בית-זאכן'. בעברית: סכסוך משפחתי.

עכשיו אתם יכולים להיות רגועים. זה לא שחלילה הערבים הם אויבים רצחניים, כמו שהימין ה'משיחי' חושב. זה עסק הרבה יותר מורכב. פשוט אנשים שחווים משברים נעבעך. למי מאיתנו לא קרה? אסור לשפוט סתם. אה כן, וגם אסור לחייל לנטרל אותו בלי משפט. כי הלכה היא שלחייל ישראלי אין שום משבר אישי. ככה זה.

אז בינתיים קחו טיפ קטן: אם מישהו קרוב אליכם קורא את הטירוף השמאלני הזה, תשתדלו בבקשה להרחיק אותו מסכינים. אתם יודעים, גם ככה חורף עכשיו.

ב.

ועכשיו, אחרי שדוכאנו מעט, בואו ננסה קצת להשתעשע.

הלמדנים שבינינו (לשמחתי, גיליתי השבוע כמה ישיבישער'ס ליטאים מהסוג הטוב, שקוראים את הטור הזה "למרות שאתה…") יודעים שיש כל מיני ענייני שחז"ל מכנים בשם 'גלגל החוזר' או 'דבר המתהפך'. דומני שבעבר סיפרתי פה על ספר תורני שלם 'משברי-ים' שמוקדש כולו (על יותר מחמש מאות עמודיו) לעיסוק בסוגיות הללו.

הפעם ננסה לתת דוגמה חולית יותר. תנסו בבקשה לקרוא את המשפט הבא: "במשפט הזה יש שתי טעויוט".

עכשיו תתרכזו רגע. המשפט הזה נכון או לא? מצד אחד יש כאן רק טעות כתיב אחת, אבל בדיוק מהסיבה הזו יש בו גם טעות נוספת – במניין הטעויות. שהרי יש רק טעות אחת. אבל אם כך, אין בעצם טעות במניית הטעויות, ושוב חזרנו לכך שיש רק טעות אחת. בקיצור, העסק לא נגמר לעולם.

לשטיק המעצבן הזה קוראים 'מעגליות' (גנבתי אותו מספר מרתק של המתמטיקאי רון אהרוני, שנושא את השם הזה). יש עוד הרבה עניינים מעגליים בחיים. חלקם משעשעים יותר כמו המשפט: 'מה יותר גרוע – בורות או אדישות? לא יודע, אבל מה זה משנה?' ויש גם מעגליות פחות משעשעת: 'איך אפשר לתת לאדם זריקת הרדמה בלי שהיא תכאב לו? נותנים לו זריקת הרדמה לפניה'.

ואם כל זה נראה לכם לא מצחיק בכלל, אלא 'חפרני' ומעיק, כדאי שתנסו להקשיב לוויכוחים בכל המרחב שסביבנו. מיום ליום אני מוצא את עצמי הולך ומתעייף ומתגלגל. בכל ויכוח, ולא משנה על מה, אתה רואה שני צדדים מבוצרים בעמדתם. ומה שהכי מתסכל זה שכל צד מגבה את עצמו באין ספור טיעונים מעגליים, שכדי להסכים לחצי השני שלהם, אתה חייב להסכים לחצי הראשון. וכדי להסכים לראשון את חייב להסכים לשני וכו'.

כי אם ביבי גנב, אז אלו שמגנים עליו הם בבונים אלימים. ואם אלו שמגינים עליו אלימים, אז הוא גנב; אם הרפורמים הם זרם לגיטימי, אז אין שום סיבה לקפח אותם. ואם אין שום סיבה לקפח אותם, אז הם זרם לגיטימי; ואם הפרקליטות היא 'נשמת הדמוקרטיה', אז מותר לה לענות עדי מדינה. ואם מותר לה לענות, אז היא נשמת הדמוקרטיה. "וחוזר חלילה" כמו שחז"ל קוראים לזה.

השלב הבא בפרדוקס הזה, הוא תסכול. כי כשאתה מגיע מתוך המעגליות שלך ומאזין למישהו שיש לו מעגליות הפוכה משלך, זה פשוט סבל. כל צד מביט על רעהו כמטורף. אין באמת אפשרות לנהל דיון. האופציה היחידה, היא לנסות להשמיע את הטיעון המעגלי שלך בטון יותר גבוה. מה שמאלץ את בר הפלוגתא להגביה את קולו, עד לפיצוץ.

וכך אנחנו עדים לתופעה מוזרה של 'סתימת פיות'. לעניות דעתי, זה לא מגיע מרוע, אלא מתסכול. כשאדם כמוני למשל, קורא עמדות שמאלניות, הוא חש סבל פיזי. צורת ההתמודדות היחידה היא פשוט לנסות להשתיק את הדיבור הזה (מכירים את מבטלי המנויים?). אני יכול רק לשער, שיש אנשים שחווים את אותה חוויה רק בדיוק בהיפוך.

בשבועות האחרונים, עברה צהלה גדולה במחנה הימין. סוף כל סוף הוקם ערוץ תקשורת ימני. כאדם בעל נטיות ימניות, אפשר בהחלט לברך על כך. אבל במקביל אפשר להכריז סופית על תום עידן הדיון. מעתה כל מגזר יצרוך את העמדות שלו, יאזין להן שוב ושוב וישתכנע יותר ויותר, עד לפיצוץ הגדול.

אחד הדברים המופלאים בעיניי בעיתון שאתם מחזיקים בידיכם, זאת העובדה שיש בו כותבים בעלי עמדות שונות (אפילו השכנים בכפולת עמודים זו, כידוע). לא פעם אני מוצא את עצמי עורך טקסטים בחירוק שיניים. אבל זה בעיניי הקסם המרתק.

וכמו שאמרו אצלינו בפולניה, תמיד תקרא את מה שמעצבן אותך.

ג.

הנה למשל דוגמה לפרדוקס מעגלי: עיתון הוא לא מקום חינוך. עיתונאי הוא לא מחנך, ולהפך.

אך מה עושים, כאשר כל העיתונאים שסביבך הופכים למחנכים ואתה חושב שזה לא נכון? ובכן, כותבים על כך בעיתון ומסתייגים.

טרנד חדש בא לעולם. אני לא מדבר על הדבר החביב הזה שבו זמרי חתונות מקפצים כמו ספורטאים ברמזור אדום לקול צלילי 'ומניח בקדושה', אלא על העובדה שבכל מיני אולפנים ואתרים יושבים צעירים אחרים שממרום מעמדם מתיישבים להטיף על "ירידת הדורות" ועל "האווירה המופקרת" של בחורי הישיבות.

נכון, עיתונות זה מקצוע נחמד. ולהטיף מוסר לצעירים שלא יכולים להתגונן, זה עוד יותר נחמד. ובכן, גם לי יצא פה ושם להשתתף בחתונות. אינני 'איש חינוך' שחורך אולפנים, אבל מהתרשמות אישית, בחורי הישיבות שלנו, מתמודדים בגבורה עם אתגרי הזמן. מסביבם יהום הסער והם יושבים ולומדים בהתעלות גדולה. אפשר לראות על פניהם את הטהרה וההתמדה.

כל עוד אף אחד מגדולי הדור לא אמר אחרת, כמה קפיצות לקול מקצב אלקטרוני סוער, עדיין לא מכריזות על 'פשיטת רגל'. ואתם שם באולפנים, קצת דרך ארץ בפני בחורים שיושבים ולומדים שעות בזמן שאתם מלהגים.

ושוב, הדובר רחוק מאוד מחינוך ומהווה בעצמו חלק מ'ירידת הדורות'.

ד.

ואם בירידת הדורות עסקינן. הקטע הבא עשוי להישמע כאגדה דמיונית מעולם אחר. אגדה על קבוצה של אנשים שבמונחים של היום עשויים היו להיתפס כתימהוניים, אבל חסידי תל אביב ידעו שהם 'צדיקים נסתרים'.

הם באו ממקומות שונים בעולם. חלקם מאירופה, אחרים מארצות המזרח. לכל אחד מהם היה 'סיפור כיסוי' שבו הסתיר את עצמו. בראש החבורה עמד ה'שוסטער' – ה'סנדלר' רבי משה יעקב רביקוב זצ"ל. בין החברים היו ה'מאלער' – ה'צייר' רבי יהודה לאון פטילון, ה'רצף' – רבי אברהם פיש, ה'שניידער' – ה'חייט' רבי שלמה גרין וכמובן רבי יוסף וולטוך שהיה 'מנקה רחובות'.

אפילו גדולי ישראל – מרנן ה'חזון איש', ה'בית ישראל' מגור, ה'אמרי חיים' מוויז'ניץ וגדולי המקובלים – התבטאו כלפיהם בהערכה. סיפרו שהם-הם ה'למ"ד ו"וניקים' של הדור, ובשנותיהן האחרונות אף החלו לדבוק בהם ולבקש מהם ברכות.

כמעט אף אחד לא הורשה להיחשף אל סודם. רק נער אחד צעיר הצליח להסתנן אל אותה חבורה. הוא הפך לאחד הקרובים ביותר אל 'מנקה הרחובות' ר' יוס'ל וולטוך, שפתח לו את השער אל עוד ועוד צדיקים נסתרים.

קראו לו רבי אליהו מנהיימר. יהודי מופלא ומרתק בזכות עצמו. שמי ששוחח איתו בשנים האחרונות, חש שאולי גם בו עצמו יש איזה שמץ מסתוריות. לפני ארבע שנים זכיתי לקיים עימו שיחה מרתקת שבה סיפר על כל מיני 'מבצעים' סודיים שבהם היה מעורב. כמו נסיעות תפילה חשאיות שהוא הורשה להצטרף אליהן, כמו גם מופתים מרהיבים שהתגלגלו במחיצת הצדיקים שראה.

מאז, כל חייו של רבי אליהו הפכו למחקר אחרי הצדיקים הנסתרים שבדור. הוא היה משוכנע שיש גם בימינו אלו אנשים כאלו. הוא לא שכח את אותו יום שבו רבי יוס'ל וולטוך חזר מגיחה חשאית ללבנון, ולחש לו: "עכשיו ראיתי את אחרון הל"ו צדיקים שבדור".

אמש נעקרה גם דמותו של ר' אליהו מעולמנו, ורק הבקשה האחרונה שלו מהדהדת: "אנשים צריכים לדעת, לעולם אין לך מושג אם היהודי שלצידך הוא לא צדיק נסתר".