הדלקה שיצאה משליטה

"אחי, אתה לא באירוע". זהו המשפט החביב על ראש הסגל של בנט, טל גן צבי. האמירה הזאת רלוונטית לאחרונה בעיקר כלפי האח האובד בנט שמוגדר, רשמית בלבד, כראש ממשלת ישראל. דומה שאין דוגמה טובה יותר – ואולי מדויק יותר לומר: רעה יותר – להתנהלות הכאוטית והבלתי אחראית של ראש הממשלה כמו הפקרת אירועי מירון התשפ"ב. שנה אחרי האסון הנורא, כשהם מתבשרים בערב שבת קודש על נפילתו בקרב של לוחם הימ"מ נעם רז, ראש הממשלה בנט ונאמנו האחרון, שר הדתות כהנא הממונה על האירוע, עסוקים במדורה פוליטית מפלגתית שיצאה משליטה ומכלה כל חלקה טובה בלשכת ראש הממשלה.

"אמשיך לטפל בענייני מירון, בדיוק כפי שטיפלתי כשר הדתות", אמר לי השבוע מתן כהנא, רגע אחרי שהתפטר מתפקיד השר הממונה והותיר את מירון נטולת אחריות מיניסטריאלית, כמו כשרות ללא משגיח, גיור ללא טבילה, מדורה ללא כבאי בסביבה. לזכותו של כהנא ייאמר שבניגוד לבנט, הרי שהוא אישית שומר על ערך "הרעות" ומגונן בכל מחיר – גם אידיאולוגי – על חברו הטוב מהסיירת. שאלתי את כהנא, שהתפטר מתפקיד השר הממונה על מירון בשבוע שחל בו ל"ג בעומר, אם היה מתפטר מתפקיד שר הביטחון ממניעים פוליטיים גרידא, ערב פעולה צבאית בעזה. "השקענו כספים, השקעתי את הנשמה ואני ממשיך להיות ממונה בפועל כסגן שר", השיב. ועכשיו תחשבו איך הייתה התקשורת הישראלית מגיבה, במקרה של תשובה שכזאת שהייתה ניתנת ערב פעולה צבאית ברצועה.

אי אפשר לקחת מכהנא את הזמן שהשקיע בהסדרת מירון, אבל בנט כראש ממשלה, הוא אותו נפתול-תעלול ששרי הקבינט לא יכלו לשהות בקרבתו אפילו דקה. "אתה כל הזמן אני ואני ואני", אמר לו השבוע שר הביטחון בני גנץ, אחרי שהפוטו-אופ בישיבת הממשלה הסתיים והמצלמות הוצאו מהחדר. גנץ שימש רמטכ"ל לצידו של יעלון כשר ביטחון במבצע 'צוק איתן', והוא נוהג לספר איך בטרם סיים לדבר ותוך כדי הישיבה, יצאו הדלפות בלתי פוסקות מכיוונו של בנט בנושא המנהרות. הבא בתור היה איווט ליברמן, שלא החליף מילה במשך תקופה עם השר נפתלי בנט שנהג להלום בו, בקבינט ובתקשורת במקביל ובקו ישיר, תוך כדי שראש הממשלה נתניהו נהנה מהקטטה ובכך קונה לעצמו יריב מר וחדור נקמה קרה, בדמותו של איווט.

והנה, כראש-ממשלה שעומד בראש המערכת, בנט ממשיך להדליף נגד המערכת כמו היה שר זוטר ולא הגורם הבכיר בשולחן הממשלה. המושג אחריות מיניסטריאלית זר לאיש, ולא רק בעודו שר, אלא גם כאשר הוא עצמו עומד בראש הממשלה. גנץ נדהם בסופ"ש שעבר למקרא הכותרות הראשיות בעיתונות המתארגת – והבלתי מאתגרת בעליל – על כך שמערכת הביטחון בולמת את ראש-הממשלה מלנקוט פעולה תקיפה יותר בעזה ופעולת חיסול אישית נגד מנהיג החמס יחיא סינוואר.

ההדלפות המגמתיות הללו היו נדבך נוסף לגנבת קרדיט, ילדותית גם כן בנוגע ל'משמר הלאומי', שבנט לא מפסיק לפרסם, באותן רשתות חברתיות שאליהן הפנה את שר הביטחון כדי לראות עד כמה הוא מפרגן. "אין לתאר כמה שהאיש ילדותי. הוא לוקח נושא שולי שבכלל לא הוא יזם אלא מערכת הביטחון והופך אותו לחזות הכל", אמר השבוע גורם במשרד הביטחון. אם לא היה מדובר בביטחון של כולנו, היינו מחייכים. לנוכח המציאות העגומה ברחובות אפשר לסכם ולומר שאין ביטחון אלא רק אמונה.

שובר הבטחתו

"חכו בסבלנות לחקירה הנגדית" – זהו המשפט שהובא פה לפני כחצי שנה, מסביבתו של עד המדינה שלמה פילבר. במבט לאחור, אחרי דפיקות הלב שפילבר עשה לצוות ההגנה של נתניהו בחקירה הראשית ושינויי הגרסאות, אפשר לומר על האיש באותה נשימה: ברוך שומר ושובר הבטחתו.

אבל פילבר אינו הסיפור, אלא הפרקליטות ומחדליה. תיקון כתב אישום הוא הליך לא חריג במיוחד, אך כשהתביעה הכללית מבקשת לתקן את כתב האישום בפעם הרביעית, ובנוגע לעדות שהיא עצמה הגדירה כמרכזית, זה אומר בעיקר דבר אחד: שמישהו בפרקליטות נרדם בשמירה ולא עשה את העבודה. כשמדובר באחד מכתבי האישום החשובים בתולדות המדינה, שהושקעו בהכנתו מאות אלפי שעות עבודה וסכומי עתק, ביד נדיבה של היועמ"ש ובכיס פתוח שלנו – זה אמור להיות יום הכיפורים של התביעה הכללית.

עד המדינה פילבר שינה את גרסתו, אולי במכוון, כמו גרסאות בנט לבוחריו, אך השאלה שמרחפת כל העת באוויר היא איך ייתכן שהפרקליטות הגישה כתב אישום ברשלנות שכזאת. קחו כדוגמה עכשווית את 'פגישת ההנחיה', עם אותה תנועת יד מפורסמת שהחווה נתניהו כלפי מנכ"ל משרד התקשורת דאז שלמה פילבר שמשמעותה הייתה: "אל תפגע לי בבזק של אלוביץ'".

תקדימים של הרשעות על בסיס עד מדינה ששגה בתאריכים, יש למכביר, כמו הרשעתו של דנקנר בתיק איי-די-בי והרשעתו של ראש הממשלה הקודם שנחשד וגם הורשע בפלילים, אחד בשם אהוד אולמרט שמנהל כיום הליכים אזרחיים נגד נתניהו.

נתניהו מיהר לחגוג את 'קריסת' התיק, כפי שמיהר להכריז בערב חג הפסח על קריסת ממשלת בנט. כדי להרשיע בעבירת השוחד, די בעדותו של עד המדינה ללא צורך בחיזוק ראייתי של 'דבר מה נוסף', כמו הבלוק הצהוב שהפרקליטות טענה שפילבר רשם בו הנחיות לאחר הפגישה עם נתניהו.

זהו לא ניצחון בנוק-אאוט אבל נקודות – ההגנה בהחלט הוסיפה לזכותה, בקרב משפטי שעוד רחוק מסיום. בניגוד לעד המדינה במשפט אולמרט, הרי שכאן מדובר בעד מדינה שהופך במידה מסוימת לעד הגנה. עו"ד בן צור גם הוכיח השבוע, שאת התוכן בבלוק הצהוב, פילבר כתב לפני הפגישה עם נתניהו ולא לאחריה.

העדות והתוספת הראייתית נראו השבוע כמו פוליטיקאי/ת מ'ימינה' שעובר/ת לצד השני של 'הבלוק'.

לגבי לוח הזמנים, התביעה היא שהעניקה לו חשיבות מיוחדת, כשהציגה בכתב האישום רצף כרונולוגי ברור ולפיו לאחר מינויו של פילבר למנכ"ל, התקיימה אותה 'פגישת הנחיה' עם נתניהו שבעקבותיה התקיימו פגישות נוספות עם היועץ אלי קמיר ושאול אלוביץ', ובמסגרתן ירדו ההנחיות לשטח.

כאשר בועז בן צור פתח את פרק החקירה הנגדית בעניין אותה פגישה הוא אמר משפט שעורך דין יכול לומר לעד, רק כאשר הוא יודע שג'וקר בידיו: "אוכיח לך שמה שאמרת בחקירה אינו נכון". הבטיח וקיים. בן צור הוכיח על סמך איכוני הטלפונים, שעובדתית, מרגע מינויו ועד לאותן פגישות שבהן ירדה כביכול ההנחיה לשטח, פילבר לא נפגש עם נתניהו. לא היה כלום, כי אין כלום, גרסת פגישת ההנחיה.

הפרקליטות ניסתה השבוע, בדיעבד, לתקן את כתב האישום כך שידבר על הנחיה שניתנה לפילבר, לאחר שנתניהו החליט על מינויו למנכ"ל משרד התקשורת, ולא אחרי המינוי בפועל. במערכת שמצופפת שורות, זה עוד עלול להוביל להרשעה, או בסבירות גבוהה יותר לעסקת טיעון מהירה. אך כל פרקליט בן יומו אינו יכול שלא לשאול, ברמת ההתנהלות, איך ייתכן שהפרקליטות לא איכנה את הטלפונים ובדקה את עצמה לפני שהעלתה את הטיעון על גבי הכתב כסעיף מרכזי בכתב האישום. פרקליט שעיניו בראשו היה שם את ליבו גם לכך שנתניהו מכחיש את קיומה של הפגישה, ומסמן זאת כנורת אזהרה. בטיפשות – נתניהו לא נחשד מעולם. לו נתניהו היה מודע לכך שפגישה שכזאת אכן התקיימה, הוא לא היה מעז להכחיש את קיומה, מחשש שהיא מופיעה ברישום כלשהו ביומני לשכת רה"מ, אלא לכל היותר מנסה לתת גרסה שונה לתוכן הפגישה.

אז איך טחו עיניהם מלראות את הרמזים ולאכן את האותות הסלולריים? התשובה הזאת, כך דומה, טמונה בבהילות ובפזיזות, שנבעה מאילוצים של לוח זמנים פוליטי, ולא משפטי. ח"כ עמיחי שיקלי נוהג לומר שהיחס שלו לתיקי נתניהו השתנה, כאשר היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט אץ-רץ להגיש את כתב האישום בבוקר שבו הושקה בוושינגטון 'עסקת המאה'. השתתפתי אז בטקס, לצד עיתונאים שאינם נמנים עם תומכי נתניהו בלשון המעטה, והצעד הפזיז הזה נראה גם להם כמהלך שמטרתו הסטת הכותרות כדי למנוע מנתניהו לייצר מומנטום, בואכה בחירות.

על כל שאלות הרשלנות שצצות ועולות כלפי פרקליטים בכירים שהתנהלו כמו חובבנים, יש תשובה אחת ברורה: השנאה קלקלה את השורה. הפזיזות להגיש את כתב האישום בלוח-זמנים פוליטי ולא משפטי, גרמה לפרקליטות לעשות מקסימום טעויות, בדרך הקצרה שחוצה את הכביש ברחוב צלאח א-דין, מבניין משרד המשפטים שם בושל כתב האישום, לבית המשפט המחוזי שם מתנהל משפט נתניהו על אש גבוהה. הרחוב המזרח ירושלמי אינו נעים להליכה. האמוציות שולטות ולא העובדות, הסיסמאות מדברות ולא הראיות, ומה שנכון לפן הלאומני ברחוב עצמו, רלוונטי לצערנו גם למה שמתרחש בתוך הבניין, לפחות בעברו האחד של הרחוב. בבניין משרד המשפטים ממוקמות לשכות שר המשפטים, היועמ"ש ופרקליט המדינה. במשפט המתוקשר והאמוציונלי הזה, קשה להבחין ולהבדיל לעיתים, איזו מהלשכות משפטית ואיזו מהן פוליטית.

חרדים לאירופה

ר' סטנלי בנק, גבאי בית הכנסת הפורטוגזי העתיק והמפואר, הממוקם בלב אזור התעלות של אמסטרדם העתיקה, הוא מטפל בקשישים במקצועו – ולא רק במסגרת הקהילה. ר' סטנלי מורגל לומר שאת אותה מידת ענווה שהוא רואה כהכרחית לעבודה עם קשישים, הוא נוהג גם כלפי תשמישי הקדושה העתיקים שבהם מתפארת הקהילה.

ממסד ועד טפחות – הכל אומר הדרת כבוד של מקדש מעט בבית הכנסת העתיק של אמסטרדם: הנברשות העתיקות והמוזהבות בבית הכנסת, ארון הקדוש המעוטר בפיתוחי עץ מרהיבים, קורות הגג והבימה העשויות מעץ אלון ונזקקות לתחזוקה תמידית, והמנורות העתיקות בסמוך לספסלים בעזרת הנשים המחויבות בשימור קפדני. זהו בית מקדש מעט, בהידור רב.

גולת הכותרת, 'אוצרות האסנוחה', נסתרת מהעין. מדובר באחד מאוספי המורשת היהודית החשובים בעולם שממוקם במרתף בית הקהילה. אוסף היודאיקה העתיק מרהיב ביופיו: קנקן כהנים מוכסף מהמאה השבע עשרה, קערות לנטילת ידי הכהנים שיוצרו ונוצקו ב-1664, הפרוכות הרקומות ורימוני ההגבהה הקלים שמיועדים לאחיזת עצי הקודש תוך כדי הגבהת ספרי התורה; ויש גם פריטים חדשניים יותר – הכל באופן יחסי כמובן – כמו יד מוזהבת לספר התורה, שהקהילה קיבלה במתנה בשנת 1875 מהקהילה האחות בלונדון, לציון מאתיים שנה לייסוד בית הכנסת באמסטרדם.

זוהי תקופה מאתגרת לאירופה המזרחית, אך גם המערבית, ובפרט לאותן מדינות שזוכרות ומזכירות את הכיבוש הנאצי שעברו. בשבועיים האחרונים, צוין ברחבי היבשת יום הניצחון על הנאצים – ובהולנד ספציפית, יום השחרור מהכיבוש הגרמני. בקהילה היהודית ההולנדית, הטקסים נערכים תחת אבטחה כבדה שמעידה על אנטישמיות נוטפת ארס שחוזרת להרים את ראשה כנחש בפתחו של הקיץ. הדלתות הכפולות המשוריינות, שהאחת נפתחת רק כשהשנייה ננעלת, והמאבטחים במדים העומדים על המשמר בפתח בית הקהילה – הם זיכרון חי לשנאת ישראל שמעולם לא התפוגגה.

רק שבימים הללו, העיניים האירופיות – נוכריות ויהודיות כאחד – לא נשואות לציון דווקא: לא לפיגועים שחזרו לערי ישראל, לא לכיבוש וסבלותיו שאירופה העלתה לראש סדר היום במשך שנים, ואפילו לא לפרשת העיתונאית הרוגה מאל ג'זירה שבישראל הקפיצו לראש הכותרות. האוזניים כרויות והעיניים צופיות למלחמה המתמשכת בין רוסיה לאוקראינה, כשההזדהות עם הצד האוקראיני – טוטלית: דגלי אוקראינה נתלים על תרנים ובחלונות הבתים, ובחלק מהחנויות נשאלים הקונים בסיום הרכישה אם הם מוכנים לתרום לטובת המערכה.

מוסקבה ציינה ביחד עם מדינות אירופה את הניצחון על הנאצים, בחגיגיות מהולה באכזבה. לצבא האדום שהחל את מלחמת העולם השנייה כבעל ברית של הווארמכט הגרמני, היה חלק מרכזי בשחרורה של אירופה מהאימה הנאצית, ובעשרים השנים האחרונות, הנשיא הרוסי פוטין טרח להעצים את הנרטיב הרוסי בעולם כולו. הוא השתתף באירועים מיוחדים לציון יום הניצחון, כולל בישראל, כשלצידו האוליגרכים עושי דברו, ואף הזמין מנהיגים אירופים לטקס בכיכר האדומה. אחד מהם, כזכור, היה ראש הממשלה הישראלי נתניהו, בתקופה ששני המנהיגים כאחד היו שמחים לשוב אליה בגלגל הזמן.

פוטין ציין את יום הניצחון ב-9 במאי בשבוע שעבר, במצעד ראווה בהשתתפות למעלה מעשרת אלפים חיילים, 130 טנקים ומשוריינים ו-77 מטוסים. הרעש של שרשראות הטנקים ויעף המטוסים לא הצליח לשכך את קולות הפצועים והנפגעים המגיעים מאוקראינה, שם פוטין הצליח להפתיע לרעה, אפילו את עצמו. בשעה שבכיכר האדומה פוטין והצבא האדום חגגו בתחושה של משחררים, באירופה הקלאסית ציינו את אותו שחרור כשהם מביטים ברוסיה של היום כאומה הרודנית והטורפת של המאה הנוכחית.

מעל לראשו של פוטין שיצא לקרב כדי להרחיק את נאט"ו מגבולותיה של רוסיה, נחתה השבוע בקשתן של שוודיה ופינלנד – בעלת הגבול הארוך עם רוסיה, להצטרף כחברות בנאט"ו. אירופה כולה מרגישה שפוטין מחזיר אותה שמונה עשורים לאחור, לימים שבהם מדינות מוחלשות צבאית, נטרפו על ידי שכנות חזקות ודורסניות. פוטין טעה כשהביט במנהיגי אירופה הרופסים, ולא השכיל להבין את תנועת העומק בדעת הקהל ואת ההשפעה שיש לחששות ההמון במדינות דמוקרטיות על התנהלות המנהיגים, חפצי החיים הפוליטיים.

הבוחרים האירופים הדאוגים שהצביעו השבוע לאוקראינה בתחרות זמר כאקט מחאה, הם אותם מצביעים פונטציאלים בבחירות, שהניעו – כמעט והכריחו – את מנהיגי אירופה לסייע לאוקראינה כמעט בכל דרך, למעט בהתערבות צבאית ישירה. ההנהגה האירופית הדמוקרטית קשובה לדעת הקהל, ורק בישראל מכהנת ממשלה שהעומד בראשה מנותק מהלך הרוח הציבורי במדינה.

המשל ההולנדי

אירופה במשבר – ולא רק צבאי. החשש הבילטרלי-מדיני, נמהל במשבר אנרגטי שמשפיע על השווקים. נתוני האינפלציה הרשמיים של הולנד בחודש האחרון – מדהימים ומדאיגים. רק לפני שבוע נרשם בהולנד זינוק של 11.2 אחוז באינפלציה, ולא בשנה, אלא בחודש אחד בודד! ההולנדים מורגלים בהתנהלות על מי מנוחות, בלי זעזועים מיותרים וללא שינויים דרמטיים. יום העסקים – וכך גם החנויות ובתי הקפה בהתאמה – נפתח בשעה עשר לכל המוקדם ולא מסתיים בשעה מאוחרת מדי. כבר בשעה שש בערב מתכנסת המשפחה ההולנדית המסורתית לארוחה ביתית משותפת בסיומו של יום העבודה.

הזינוק האינפלציוני המהיר והגבוה ביותר בגוש האירו מחוץ לאזור הקרבות, מעורר דאגה בהולנד ולא רק בה, והוא נובע כמובן מהסנקציות נגד רוסיה שמקפיצות את מחירי הדלק והאנרגיה לגבהים חדשים. בגוש האירו מייחסים את הזינוק ההולנדי גם לשיטה ה'יקית' והלא מטייחת בעליל, שבאמצעותה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בגרסתה ההולנדית, מחשבת את מדד עלויות חשבונות הגז, החשמל והאנרגיה על בסיס חודשי, בהתאם לשינוי התזזיתי בשווקים, וזאת אף על פי שמרבית משקי הבית בהולנד – חתומים על חוזים שנתיים שאינם משתנים מדי חודש בחודשו.

אבל המגמה בהחלט משקפת את הזעזוע שאירופה כולה חווה, וגם מזכירה אסוציאטיבית את מה שהתרחש בישראל בקדנציה המושמצת בתולדות ממשלותיה – זו האחרונה של נתניהו כראש-ממשלה ושל יובל שטייניץ כשר האנרגיה. אם שריה ויועציה של ממשלת ישראל דהיום היו מכהנים אז – הגז הישראלי היה נשאר במעמקי הים, והצרכן הישראלי היה משלם כיום על צריכת הגז והחשמל במכפלות שקופצות ומתעצמות מחודש לחודש.

לא צריך להתאמץ כדי למצוא את ההבדלים בין הממשלות: די להשוות בין שטייניץ למחליפתו, שרת האנרגיה קארין אלהרר מ'יש עתיד', שבצעד פופוליסטי הודיעה על הפסקת קידוחי הגז, וזאת בשעה שבעולם כולו מחירי האנרגיה מאמירים לשיאים חדשים. לעיתים, ניתן לזהות ממשלות כושלות רק ברטרו-פרספקטיבה של שנים לאחור, אך בעת הזאת, אין צורך להמתין כדי להבחין בשינויים המיידיים.

שר האוצר איווט ליברמן הסביר השבוע, במידה מסוימת של צדק, כי עליית מדד של ארבעה אחוזים בשנה, כפי שפרסמה השבוע הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישראל, היא ברף התחתון של האינפלציה המערבית, בהשוואה לכלכלות באירופה. ועדיין, אי אפשר להשתחרר מהרושם, שדווקא בגלל תגליות הגז ופיתוח המאגרים, ישראל הייתה יכולה להיות כיום במקום טוב בהרבה. בניגוד לכלכלות האירופיות, שם הקטר האנרגטי התקוע באוקראינה מקפיץ את המחירים, בישראל – אלה מחירי הנדל"ן שזינקו בשנה האחרונה בשישה עשר אחוזים.

בחוסר אחריות, ליברמן שפך דלק למדורת הנדל"ן שבוערת כבר עשור. כשהעריך בנונשלנטיות רק לפני כמה חודשים שמחירי הנדל"ן יזנקו בעשרה אחוזים – כמו היה פרשן כלכלי ולא שר האוצר – אותת ליברמן לשוק שגם הממשלה עצמה איבדה אמונה. לפני שלושה וחצי חודשים התייצב איווט למסיבת עיתונאים בפתח המהדורות, ביחד עם ראש הממשלה בנט ושרת הכלכלה ברביבאי, כדי להכריז על שורת צעדים במטרה לבלום את התייקרות המחירים. מכל ההבטחות הללו, לא מומשה אף מילה אחת, כך שניתן לומר לסיכום, שה"מילה זו מילה" היחידה של איווט בממשלה הנוכחית, היא הערכתו בנוגע לקפיצת מחירי הדיור – שהפכה לנבואה שהגשימה עצמה.

הממשלה המנופחת בתולדות ממשלות ישראל – ביחס שבין ח"כים לשרים – דואגת רק להישרדותה, ואין בה אפילו גורם רציני אחד שיעצור את הנסיגה בכל החזיתות. המריבות הילדותיות בתוכה לא פוסקות, אך לא נמצא בקרב חבריה אותו ילד הולנדי, כמו במשל הידוע, שיתקע את אצבעו בסכר ויציל את הכפר כולו מפני השיטפון – ובמקרה שלנו, שיטפון בעל מזג טברייני.