ישראל יוסקוביץ
א' טבת התשפ"ב
איך חושב יו"ר האופוזיציה לחזור לשלטון ומה הרטוריקה שתשמש אותו? • מדוע נמנעים חברי הרשימה המשותפת מלהפיל את הממשלה ולהתנקם ברע"מ? • מהי השיטה שראש הממשלה הנוכחי חייב ללמוד מקודמו בתפקיד? • ובעיקר, הרגע שבו מתנגדי נתניהו יפנימו את האסון שהובילה הדחתו
1.
יו"ר הליכוד מתהלך בשבועות האחרונים בתחושה חמוצה. החלטתו להפר את הסכם האחדות עם כחול לבן, לסרב להעביר תקציב, ולפרוץ לבחירות בתקווה שבפעם הרביעית יתרחש נס חנוכה והמיעוט הגושי יהפוך לרוב – עלתה לו בכהונתו חצי שנה לפני מועד החילופים שנקבע בהסכם הרוטציה. ישראל הלכה לבחירות, הוא אולי שיפר עמדות, אבל נבעט לאופוזיציה; הניסיון האחרון לקלוע לסל עלה לו בהחמצה אחת יותר מדי.
כלפי חוץ משדר יו"ר האופוזיציה עייפות מתובלת נואשות, אך מאחורי הקלעים האיש נותר רעב שלטון והוא מצויד בתרשימי זרימה שעשויים לקמבק אותו.
שתי אופציות על השולחן: ממשלה בראשות גנץ, או הקדמת הבחירות.
נתחיל באפשרות האחרונה, הפחות ריאלית: שגרירי האופוזיציה פועלים בימים אלו לאתר בקואליציה מורד לרפואה – במקביל לשכנועם של חברי 'המשותפת' לתמוך בהפלת הממשלה והקדמת הבחירות.
במידה ויימצא השיקלי התורן, כדי להפיל ממשלה באי אמון שאינו קונסטרוקטיבי, עדיין תידרש לפחות אצבע ערבית נוספת שאולי תשתכנע לתמוך במהלך אם תגיע למסקנה שהקדמת הבחירות תביא את חיסולה הפוליטי של רע"מ – בטרם הצליחה להטמיע את הישגיה בתודעת החברה הערבית.
אם זה יקרה, ליו"ר הליכוד יהיו הרבה סיבות לחגוג: ממוצע של שלושים וחמישה מנדטים בסקרים, מלמד שהשטח הליכודי ניעור לחיים: הקמפיין האגרסיבי נגד בנט, הדמוניזציה שנעשתה לו והדה-לגיטימציה לממשלתו, עשתה את העבודה בקרב הציבור הפריפריאלי-ליכודי-ימני: אם יתקיימו הבחירות מחר, מרבית הנותרים בביתם מהסבבים הקודמים יבואו בהמוניהם וישלשלו מ.ח.ל לקלפי.
הנה כי כן: ב-2015 חנה "האסון" אצל בוז'י הרצוג, ארבע שנים אחר כך הגיע לבקר במעונו של בני גנץ וב-2021 בואכה 2022 השתלט השתלטות עוינת על בנט, סער, אלקין וחבריהם; הפחד ממה שהם עוד עלולים לחולל יניע, כך מקווים בליכוד, את המנדטים האבודים.
כל זה יקרה כמובן במקרה והבחירות יוקדמו. העניין הוא, שחברי המשותפת אולי מתעבים את עבאס ושות', אבל עוד יותר מכך הם אינם מעוניינים בחזרת הימין לשלטון. אדרבה, לראשונה מזה עשורים, הערבים הפכו לח"כים המחוזרים ביותר בכנסת. כולם רוצים בקרבתם; כולם צריכים את תמיכתם. אם ישוב הימין לשלטון, אולי רע"מ תיעלם מהמערכת הפוליטית, אבל בבחירות שאחרי הבחירות, עתידם לא יהיה זוהר יותר. הציבור הערבי שנתן להם חמישה עשר מנדטים, כשהיה נדמה שהם עומדים להיות לשון המאזניים בקואליציה בראשות גנץ-לפיד, התאכזב מאי ניצול המומנטום והצביע ברגליו. לאבד את האטרקטיביות שנפלה עליהם בחסות הקיטוב הפוליטי – זאת כבר התאבדות.
2.
אבל קיימת חזית נוספת, ריאלית יותר, שמתנהלת מול חברי כנסת הנמנים על האגף הימני בקואליציה; אלו מהם שמסתובבים לאחרונה עם כאבי בטן ותחושת חוסר נוחות.
לא כך הם חשבו שתיראה ההתנהלות. זעמם בראש ובראשונה מכוון כלפי רע"מ, שמדי יום מאתגרת את שלמות הקואליציה ומביכה אותה בוויתוריה הרפטטיביים שנספחים, הסתפחות זוחלת, להסכמים שנחתמו עם נציגת התנועה האסלאמית. כאן זה 'חוק החשמל', שם זהו בית החולים בסכנין ותכף יגיע תורה של ההסדרה באביתר וחוקים אופוזיציוניים נוספים, בדגש על נושאי לאום, שמטרתם לחמם את הגזרה הקואליציונית השברירית.
רע"מ, בניגוד חריף למה שהבטיחה, לא מכפיפה עצמה למשמעת הקואליציונית. חבריה מנצלים את התלות בהם להפרות חוזרות ונשנות של ההסכמים, בעוד שאנשי הימין בממשלה נאלצים לנשוך שפתיים ולגלות איפוק שמשמעותו אסון פוליטי להם ורווח פוליטי לרע"מ.
עליהם בונה רה"מ לשעבר. אחרי שנואש מגיוס ח"כ יום טוב כלפון להפלת התקציב, עכשיו הוא בונה על רף הסיבולת של ניר אורבך בענייני לאום והתיישבות, על אובר-פגיעותו וחוסר יציבותו של אביר קארה, וכמו גם על אינדיבידואלים כמו אלי אבידר – שאמנם מתעב אותו תיעוב עמוק אבל לגמרי עשוי לתת אצבע להפלת הממשלה כדי לגרור את המערכת לבחירות ובדרך לקצור דיבידנדים אלקטורליים מעמידתו על עקרונותיו – למשל: התנגדותו לאיכוני השב"כ שמתכתבת עם רוח מחאת בלפור וקבוצות הטהרנים משמאל.
בליכוד מאמינים שעוד קצת לחץ, עוד קצת סקרים, והלבנה הראשונה בחומה הרעועה תתפרק. המורדים בפוטנציה אולי לא יסכימו לממשלה בראשות יו"ר האופוזיציה הנוכחי, אבל מיפויים מעלה שהימניים שבהם ישקלו בחיוב את מסלול הכתרתו של גנץ.
בהנחה שהמאמצים בזירה הערבית לא יבשילו למהלך מרחיק לכת – מלבד שיתוף פעולה נקודתי בכנסת – כוורת מחנה הימין פועלת עכשיו להרכיב לבני גנץ ממשלה, כשכל זה קורה בזמן שחתן השמחה עצמו – לכאורה – מסרב לשאת ולתת עם "דורשי טובתו".
למרות שבשלב הזה האופציה הזאת נראית חסרת סיכוי, בצירוף נסיבות מלאכותיות, מעשה ידיו של הקוסם הפוליטי, לא מן הנמנע שהרמטכ"ל לשעבר, זה שאך אתמול היה "דמנטי", "מגמגם", "לא אפוי" ו"חשוף לסחיטה איראנית", יהפוך בעיתוי הנכון לאיש הכי נכון.
לנבא מהלכים פוליטיים בישראל, זה הכי לא 2021. מה שהיה תקף ליום האתמול ייראה מחר כפרודיה דמיונית תלושת מציאות. ולמרות זאת, אחרי כל הסייגים הנדרשים מתחזיות היפותטיות, אם יעמיק הקרע הפנימי בממשלה ויתברר כי – למרות המחשבה שניתן לבנות על סיעה ערבית, פלסטינית, שתקפיד להיצמד למטרותיה האזרחיות כפי שהצהירה חזור והצהר – אין אפשרות אמיתית שהסימביוזה הזאת תאריך ימים, יגיעו גנץ וחבריו, מסיעתו ומסיעות אחרות, למסקנה שהרע במיעוטו עדיף על בחירות. אם ממילא הממשלה לא מתפקדת, יאמרו, וסכנת בחירות מתקרבת, למה שלא נעדיף ממשלת אחדות רוטציונית?!
המכים בפטיש יהיו חברים כמו מוסי רז וגבי לסקי ממר"צ או אלי אבידר מ'ישראל ביתנו', שיגיעו למסקנה שעדיפות בחירות על פני ממשלה בראשות בנט שלטענתם – הנטענת כבר היום – איננה שונה במהלכיה מזו שקדמה לה.
3.
חלק מהדברים שקראתם לעיל מתפרסמים כאן לראשונה, והם מובאים מפיו של גורם בכיר בליכוד.
דבריו מהדהדים תסכול רבים; גם בליכוד וגם בסיעות החרדיות. מצד אחד הם מכירים בכך שמנהיג המחנה הנוכחי, הוא היחיד שיכול למנוע את התפרקות גוש הימין – ואת זה תוכיח דעת הקהל הקונסיסטנטית שבאה לידי ביטוי בסקרים – מצד שני, הלהטוטים שביצע בשלוש השנים האחרונות, שנועדו להשגת מטרותיו האישיות, שיגרו אותם מחוץ למעגל קבלת החלטות על כל המשתמע מכך.
אילו לא היה מחפש בכל דרך רוב ל'חוק צרפתי', אילו לא היה מהתל בחבריו, יריביו, חבריו שהיו ליריביו, ויריביו שהפכו לרגע קל חבריו ובמהירות האור שבו למיקומם הקודם; אילו לא היה עושה זאת בכזאת נחישות, הוא לא היה מוצא את עצמו בימים אלו מתלבט באשר להמשך דרכו. שכן, בניגוד להתחייבותו אחרי הקמת הממשלה שימשיך עד הסוף, הוא אכן מתלבט ומתחבט האם להרים ידיים ולקבל את ההצעות המפתות שמגיעות אליו מהזירה העסקית או להמשיך ולהיאבק.
וזה חבל. בעיקר לנו. כשרואים את מה שמתחולל כעת בין ארצות הברית, המעצמות ואיראן, ומבינים שההחלטה האסטרטגית של ממשלת בנט "לדבר יפה" לאמריקאים ולא להפתיע אותם – קרסה לתוך עצמה, מבינים את תרומתה וחשיבותה של המדיניות העצמאית, לפחות בחלקה הרטורי, שנקטה הממשלה הקודמת.
ביידן מגיע לשולחן המשא ומתן בווינה חלש עוד יותר ממה שטוענים עליו יריביו. עד כדי כך חלש, שהאיראנים הותירו אותו מחוץ לחדר וכתנאי להכנסתו פנימה דורשים את הסרת הסנקציות שהושתו עליהם ב-2018 עם יציאת ממשל טראמפ מהסכם הגרעין.
רפיסות הנשיא בולטת בכל מהלך, פנימי או חיצוני, שהוא מבקש לקדם. הוא עצמו לא מאמין שיושג דבר מה בשיחות הגרעין המתחדשות, ולמרות זאת, הוא בהחלט שוקל להסיר את הסנקציות רק כדי שיתאפשר לו לגשת לשולחן.
האיראנים, שאמורים היו, להערכת טראמפ, לכרוע ברך ולהתחנן לשוב להסכם בתנאים קשוחים יותר ובלבד שיוסרו מהם ההגבלות החונקות, מגיעים לדיונים כמי שכפאם שד ומציבים תנאים בלתי הגיוניים – כמו הסרת עיצומים שאינם קשורים לנושא הגרעין והוטלו עליהם לפני שנים רבות על רקע פגיעתם בזכויות אדם ותמיכתם בארגוני טרור במזרח התיכון.
האייתולות דוהרים קדימה. אמנם קיים חוסר דיוק בדיווח על נקודת האל-חזור, שכן פריצה ליכולת גרעינית בעוד חודשיים עדיין לא מבטיחה מסוגלות להרכיב פצצה מוכנה לפעולה. זאת תבוא, כך מעריכים באמ"ן, רק בעוד שנתיים, אך אם להיות כנים, בתנאים הנוכחיים ובכלים הקיימים, מה לנו שנתיים, מה לנו חודשיים. היינו הך: אין מוצא מהסבך.
הממשלה הנוכחית טועה טעות מרה כשהיא לא עולה למתקפה ומגייסת את דעת הקהל האמריקאית נגד מדיניות ממשל ביידן. אכן, למפרע מתברר שקודמתה עשתה טעות כשהתסיסה את טראמפ לנטוש את הסכם המעצמות מבלי להכין תוכנית אלטרנטיבית למקרה שאיראן תתמיד במריה ולא תיכנע לסנקציות. אבל זו הנוכחית, מוסיפה חטא על פשע, כשבשם הלעומתיות מקפידה שלא להטריד את שלוות האמריקאים הרוצים הסכם בכל מחיר וגם אם יהיה, אם יהיה, גרוע הרבה יותר מההסכם הגרוע של אובמה.
איך אמר לי השבוע גורם מדיני: "יש הסכם גרוע שאפשר לחיות איתו, כמו זה של אובמה – שדחה את רגע הפריצה בעשור – ויש הסכם גרוע שמוביל את האיראנים כבר עכשיו ליכולת גרעינית". ושוב, נא לדייק: יכולת גרעינית, לא פצצה גרעינית.
4.
בנט החליט לפעול. השעה אמנם מאוחרת, אך הוא משוכנע שיצליח לסובב את ההגה. הלוואי.
קשה להאמין שיצליח בשיטת העתק-הדבק מקודמו להפעיל לחץ על האמריקאים. מה שהיה נכון לנתניהו – בעל הקשרים הענפים במסדרונות הקונגרס, פוליטיקאי מנוסה שמכיר לפני ולפנים את המנטליות האמריקאית – לא בהכרח תקף לגבי ראש ממשלה חדש וחסר ניסיון.
ובכל זאת, לא מן הנמנע ומעבר לכך, שהפַּרסים, הנחשבים לנושאים ונותנים קשוחים, יהתלו עוד קצת במערב ולבסוף יודיעו: אין לנו עניין בהסכמות; אנחנו ממשיכים קדימה.
מיותר לנופף באופציה הצבאית; היא לא קיימת. בוודאי לא מבחינת ישראל. מתקני הגרעין המרכזיים ממוקמים בשני אזורים, נתנז ופורדו, ובנוסף להם קיימים אתרים שמפוזרים בכמה מקומות בשטחה העצום של איראן. להשמיד את כולם זה לא ריאלי.
המדינה היחידה שיכולה להתמודד צבאית עם האיום האיראני ולהסיגו – סלש להשמידו – היא ארצות הברית. קברניטי הממשלה חייבים למקד את כל המאמצים בכיוון הזה: ללחוץ על הנשיא ביידן להתחייב על הפעלת האופציה הצבאית במקרה של מבוי סתום.
קשה להאמין שהממשל האמריקאי, המסובך עד צוואר בבעיותיו הפנימיות, ירצה לחתום על הרפתקה מהסוג הזה. ההנחה שהולכת וקונה לה אחיזה בקהילת המודיעין היא שהעולם בעצם הרים ידיים: איראן תהפוך מתישהו למדינת גרעין.
המהלך שהחל בתקופת אובמה והמשיך בעידן טראמפ, מתרחב תחת ממשל ביידן: ארצות הברית עייפה מלהיות השוטר של העולם. הנשיא הקודם הסיג את הכוחות האמריקאים מצפון-סוריה, חשף את בת הברית הכורדית לסכנה טורקית וכינה את התערבות מדינתו במלחמות של אחרים "מגוחכת" ו"שבטית".
עכשיו ביידן משלים את המלאכה: הוא נוטש את האפגנים, מתרפס לאיראנים ומוותר עלינו, הישראלים.
שגיאות רבות שגה בנימין נתניהו במסגרת מאבקו בגרעין האיראני. אבל בניגוד גמור לנטען, הן לא היו חמורות כל כך כפי שמנסים להציגן, ועיקרן תלוי ועומד במה שלא נעשה.
באשר למה שנעשה, ואני מדבר על הלוחמה הדיפלומטית, מאורעות השבוע החולף מוכיחים שזאת הייתה הדרך האופטימלית, לכפות על האמריקאים הכנסת סייגים קרדינליים להסכם הקודם.
הנשיא אובמה בספרו, מייחד פרק נכבד – וגם מרתק – למגעים שניהל מאחורי הקלעים מול איראן וישראל. שורת המסקנה העולה ממנו היא, שאובמה – לפעמים מאילוץ (ע"ע הנאום בקונגרס והבחישה הישראלית בפוליטיקה הבין-מפלגתית), ולפעמים משכנוע (שיחות שקיימו אנשיו עם הישראלים ותגובתו הלוחמנית של נשיא איראן למכתב ששיגר אליו בראשית המגעים) – הושפע מלחצים שהופעלו עליו והקשיח עמדות.
רוצה לומר: הנשיא לשעבר מודה שחור על גבי לבן (לא מה שאתם חושבים…) שהלחצים היו פרודוקטיביים; לא רק שהם לא הזיקו, אלא הועילו להדק את סעיפי הפיקוח, טווח הזמן, כמות החומר המועשר וסוגיית החימוש המדויק. ההסכם שבוטל, ככל שהוא גרוע – ולדעת רבים הוא אכן גרוע – הביא איתו בכל זאת איזושהי בשורה שעיקרה קניית זמן.
השתיקה הישראלית שפתחה את המגעים המטרימים לשיחות שהחלו השבוע, לא תרמה דבר: לא ליחסים עם הממשל ולא לעניין עצמו. תדרוכי הממשל נגד ממשלת בנט והסירוב לוותר למשל על פתיחתה – המחודשת – של הקונסוליה האמריקאית במזרח ירושלים, מלמדים שהמחשבה שהשקט יענה את הכל לא מחזיקה מים.
"ויתרנו על הנושא האיראני כדי לקבל הנחה בזירה הפלסטינית", אומר לי אותו גורם מדיני. האינטרפרטציה שלי לדבריו היא אחת: מחשש שדרישות בנושא הפלסטיני יערמו עליה קשיים קואליציוניים, ממשלת ישראל קנתה את הסכמת האמריקאים להרפות מעניין 'הסכסוך' תמורת הדממת הרעש שייצרה בשנים האחרונות סביב הסוגיה האיראנית.
- האירוניה היא, שלמרות כל מאמצי בנט-לפיד להתקרב לממשל בוושינגטון, ולמרות המחירים המופקעים ששולמו על כך, נכון לעכשיו, מצב היחסים בין הממשלות בעייתי.
במפגשם האחרון (צ"ל: הראשון) בבית הלבן, אמר ביידן למצלמות כך: "בנט ואני נהיינו חברים טובים"; בשיחתם בארבע עיניים, כך לפי התדרוכים שקיבלנו לאחר מכן, דחק בו הנשיא להתקשר אליו ישירות בכל פעם שיזדקק. הלכה למעשה, רה"מ ממתין כבר שבועיים לשיחה אך זו מתמהמהת; הוא מנסה ליצור קשר אך בינתיים נדחה.
האיתותים שמגיעים מוושינגטון, נקלטים היטב במפרץ הפרסי. המוטיבציה האמריקאית, הבלתי מרוסנת, להסדיר את הסכסוך עם האיראנים, כמעט בכל מחיר, עולה עכשיו לישראל במחיר התרחקותן של המדינות החתומות על 'הסכמי אברהם'.
התפוררות הקואליציה האזורית מול האיום השיעי, מביאות חלק מהחברות בה לעשות צעדי התקרבות לטהרן. ההסכמים עם ישראל עדיין תקפים, האינטרסים השונים ברובם קיימים, אבל אותם מנהיגים, שאך לפני כמה חודשים דחקו בעמיתיהם ללכת בעקבותיהם נסוגו לאחור. לא תשמעו יותר בכירים אמירותים או בחריינים המטיפים לשכניהם הסעודים או הקטרים, להעביר הילוך ולהפוך את היחסים החשאיים לגלויים.
עבור המפרציות, מעבר לסכנה הקיומית שקיימת בהיותה של איראן גרעינית, המשמעות המיידית להסכם היא, שמטריית ההגנה שנפרסה עליהן בתקופת טראמפ – איננה עוד. עם כל הכסף הגדול וכמויות הנפט, צבאית זה לא כוחות. מספיק לעקוב אחר מתקפות המל"טים שמבצעים החות'ים – בני חסות של האיראנים – על מוסדות לאומיים בסעודיה ואת היעדר תגובתה, כדי להבין עד כמה משמעותית הייתה אותה מטריית הגנה.
מוטיבציה בלתי מרוסנת כתבתי. זה לא מדויק. אם יתמידו הפרסים בדרישותיהם המשפילות ויתברר כי הן לא נועדו לצורכי מקח וממכר בלבד, סביר להניח שההסכם לא ייחתם.
לכן, עדיין לא אבדה התקווה.
מתקפת החיוכים האיראנית בשיחות-וינה, מזכירה מפגשים אחרים שהתקיימו לפני שמונים שנה, באותה בירה אוסטרית. בימים ההם, את מחנה הטובים ייצגו אנשיו של ר"מ בריטניה, נוויל צ'מברליין, שעמד בראש הקואליציה האירופית, ומולם ניצבו נציגי הפיהרר ימ"ש.
גם אז, כך לפי הרשומות ההיסטוריות, צ'מברליין נפל שדוד מול מתקפת החיוכים והמילים היפות של הגרמנים. את המחיר הוא שילם בעשרות אלפי הרוגים בשדה הקרב.
לעומת זאת יורשו, וינסטון צ'רצ'יל, לא קנה את מתק השפתיים הגרמני. הוא הזהיר שהרוח הפייסנית שמנשבת מסביב לשולחן ממסכת את כוונותיהם האמיתיות לכבוש את אירופה. הזהיר וצדק.
נאומיו נתפסו בתחילה כפומפוזיים, אך ברטרוספקטיבה, כולם מבינים שהם היו רצף של רהיטות עילאית שהפכה פחם ליהלומים ורוממה את רוחם של אזרחי ארצו בתקופת 'הבליצקריג' – שבה תקפו מטוסי חיל האוויר הנאצים את ערי הממלכה המאוחדת.
בשונה מקודמו, צ'רצ'יל לא ניסה ליפות את המציאות ולא הבטיח ניצחון מהיר, אלא 'דם, עמל, דמעות ויזע'. בדבריו אלו הפך למנהיג הבלתי מעורער של מאמץ המלחמה הבריטי; אישיותו סימלה בעיני עמו והעולם כולו מופת למנהיגות.
כשצ'מברליין הלך וצ'רצ'יל הגיע, הצבא הבריטי נותר כשהיה: מובס וחלש מול מכונת ההשמדה הנאצית. אבל ראש הממשלה הבריטי היטיב לגייס את כושרו הרטורי ללכידות הפנימית של אזרחי ארצו ולעמידה הברורה מול הסכנה הגרמנית.
ויותר מכך: דווקא ברגעים הקשים כשהיטלר היה משוכנע שאחרי המהלומות שספגה צרפת – בריטניה תיכנע, נענו כל ניסיונות התיווך בשלילה מצידו של צ'רצ'יל; הוא סירב להיכנע בפני הטרור והרוע, ועמד איתן מול מתקפות הוורמאכט על עריה המרכזיות של ארצו.
שני מנהיגים מהווים בעיני בנימין נתניהו מודל לחיקוי: ווינסטון צ'רצ'יל ומרגרט תאצ'ר. מתנגדיו נוהגים לבוז להשוואתו אליהם ולכנותו מגלומן. שהרי מי יהין להידמות לצ'רצ'יל המשוכתב היסטורית כאחד המנהיגים הדגולים שקמו לאנושות בעת החדשה?!
מומלץ להם לקרוא את הביוגרפיה שלו ולהתרשם בעצמם עד כמה רב הדמיון בין השניים.
שניהם קידשו את המילים והשתמשו בהן ככלי מלחמה אפקטיבי; שניהם היטיבו לאבחן את מקור הרוע וסירבו לשאת ולתת עימו; ושניהם כונו, איש איש בשעתו, כנביאי זעם, רואי שחורות וסרבני שלום. איך זה נגמר אז, כולנו יודעים. איך זה ייגמר עכשיו? כולנו מתפללים.
