נח פלאי
כ' אלול התש"פ
ההרצאה הסתיימה, חדר המורים התעורר לחיים – ואז החל השיעור הכי נוקב שיש
זה היה לפני הרבה שנים. הוזמנתי לנגן ולשיר בבית הארחה בדרום הארץ בפני כנס מנהלי בתי ספר. זה היה האירוע הראשון הרציני שלי. שבוע שלם התאמנתי והתכוננתי, אפילו החלטתי להשקיע ולהביא גיטרה עם שנים עשר מיתרים. הגעתי לאולם נרגש ומתוח. איפה ההגברה? שאלתי. "כאן", הצביע לי האחראי על מערכת הגברה מיושנת שעמדה על הבימה.
אחרי כמה מכות וחבטות, נדלקה המערכת. הסאונד שיצא מהרמקול, נשמע כמו בשידורי המחתרות בתקופת המנדט. ובינתיים, ציבור המנהלים כבר התאסף ומתיישב. חייבים להתחיל.
אין ברירה. התחלתי לשיר. אבל מיד גיליתי שבנוסף לסאונד הנוראי, גם שנים עשר מיתרי הגיטרה איבדו את כיוונם. זה היה מזעזע. עמדתי שם על הבמה, לחוץ ונוטף זיעה. ניסיתי לספר משהו, לשיר. אבל כלום. העסק נהיה גרוע משנייה לשנייה. איך אומרים באנגלית: בִּזְיֵינֵעס מיט פדיחות.
ואז זה קרה. בהתחלה בצידי האולם, הבחנתי במנהלים שנמלטים באלגנטיות החוצה. תוך חמש דקות האולם התרוקן ורק באמצע נשארו כמה מסכנים שגירדו בפדחתם בעצבנות, מחפשים לברוח בעקבות חבריהם. בסוף נשארו כמה בודדים שקלטו את הסיטואציה וניסו לעודד ולהרגיע אותי.
כעבור עשר דקות מתחילת האירוע נכנס האחראי, לקח את המיקרופון המקרטע, והודה בחום על האירוע המרגש והמוצלח. כן, מלמלתי, באמת היה מרגש מאוד. נטלתי את חפציי וברחתי החוצה כל עוד רוחי בי.
בדרך חזור שִחזרתי את האירוע. ניחמתי את עצמי, שאחרי כזאת פתיחה, אפשר רק לעלות. לא כעסתי על הקהל המדהים, הבנתי את הסבל שלהם. אבל אני זוכר, ששאלה אחת ניקרה במוחי: ונניח שלא הייתי קומזיצר שמופיע בפני מנהלים, אלא מורה צעיר וחסר ניסיון שנכנס למילוי מקום בכיתה.
זו הפעם הראשונה. אני מתרגש ונלחץ. השיעור מתבלבל לי והכיתה פורצת בצחוק. חלק מפריעים, חלק יוצאים, ורק כמה צדיקים נשארים מרוב רחמים. המנהל שומע את המהומה ונכנס לכיתה, שם הוא רואה את המורה סמוק מבושה, וחמתו בוערת בו להשחית.
"איפה ה'בין אדם לחברו'?" שואג המנהל, "איפה דרך ארץ ומידות?" הכיתה מקבלת עונש כזה שהיא לא תשכח להרבה זמן. אז מה ההבדל. מדוע, מה שאסור לתלמידים – מותר למחנכים?
*****
סיפר לי מרצה ידוע, שמרצה בפני מורים על משמעת ולמידה בכיתה. הרצאה אחת שלו התקיימה בחדר המורים. הצוות ישב בשורות מול המרצה. מה שהם לא ידעו זה, שמאחורי המרצה, עומדת מצלמה נסתרת, שמתעדת ומסריטה את מהלך השיעור.
ההרצאה החלה. לא הייתה מצגת, גם לא הפעלות או אמצעי המחשה אחרים, רק מלל ארוך ומייגע. "רבותיי", הוא הכריז בשיא, "אני מבקש שתוציאו עטים ודפים ותסכמו את כל מה שאני אומר. זה חשוב מאוד".
לא עבר הרבה זמן והמורה הראשון נשבר. הרים את הטלפון, קם מהמקום עוטה מבט רציני. "סליחה", התנצל, "זה ממש דחוף, אני חייב לצאת". מיד אחריו אירעה שרשרת של אירועים חריגים ודחופים. עוד שלושה מורים יצאו. אחר הוציא סנדוויץ', החמישי פתח מחשב נייד והשישי החל להתלחשש עם שכנו בענייני המשכורת שכבר מזמן לא עודכנה. אנשים קמו יצאו נכנסו והפריעו, והמרצה ממשיך בשלו, תוך שהוא נוזף בתלמידים שלו שוב ושוב ומבקש מהם שקט.
"טוב, רבותיי", הודיע לפתע, רגע לפני הצלצול שלא נשמע, "אני שמח להודיע לכם שההרצאה הסתיימה. אבל השיעור מתחיל עכשיו. שימו לב: אני רוצה להראות לכם עכשיו הסרטה מיוחדת של כיתה חסרת דרך ארץ ומשמעת. תצפו בבקשה בעיון רב ובסיום אבקש לשמוע ממכם, לאור ניסיונכם, מה אתם חושבים: כיצד ניתן לרסן ולהשליט סדר ומשמעת בכיתה כזו".
המסך הורד וההקרנה החלה. המורים ראו איך הם נראו כתלמידים בכיתה, רק לפני כמה דקות. זה לא היה נעים, בכלל לא. הקרנת התיעוד המביך הסתיימה, המרצה סגר את המחשב ופנה למורים: "תודה רבה על ההקשבה. לגבי העצות ושיטות החינוך שלכם, אני אוותר על זה…"
ובכן, כאן חשוב לעצור לרגע, ולהדגיש שאין בדברים אלו שום כוונה לזלזל חלילה בציבור המחנכים היקר. אלו בהחלט סיפורים שלא מייצגים בכלל, אבל כן יש בהם מוסר השכל לכולנו, ביחס לסטנדרט כפול של מוסר וערכים שאנחנו אלופים לדרוש מסביבתנו הקרובה – ילדים, תלמידים, עובדים ועוד – אבל לנו עצמנו אנו עושים הנחות גדולות.
ויש עוד לקח שכדאי לדבר עליו: ברור שנדרש מתלמיד לכבד את המורה ולהשתתף בשיעור גם כשהוא משעמם. אבל בהחלט אפשר להבין סבל ומצוקה של תלמיד שיושב בשיעור, שבנוי על מלל משעמם וכתיבה מעיקה. למידה שבנויה רק מדיבור חד-גוני של מורה ומהרבה כתיבה, מבחנים וסיכומים, היא בגדר התעללות, שאף אחד מאיתנו כמבוגר לא היה שורד.
תקחו את כל המטרות הנעלות שיכולות להיות בבית ספר: לימוד, פיתוח אישיות, כישורי חיים, קשר חיובי עם המחנך, חינוך להתנהגות ומידות טובות. איך משיגים את כל זה? בעמידה על עקרונות לימודיים מיושנים, או בגישה רגועה וידידותית יותר?
כבר ציינתי בעבר את דבריו של הגאון רבי משה שפירא זצ"ל, שעיקר עבודתו של מחנך היא לא הידע והחומר הלימודי שהוא מעביר (שהרי בינינו, כמה כבר זוכרים ילדים מכל מה שלמדו בילדותם?), עיקר העבודה צריך להיות בלהאהיב את התורה על לומדיה, ואת זה משיגים רק באהבה ובנעימות.
הדברים האלו נכתבים שעה שגם ככה כל המערכת הלימודית השתבשה ועברה למערכות הטלפון או למחשב. זו הזדמנות נהדרת לראות מורים ומחנכים גאונים שידעו להפוך את הקושי הזה לחוויית למידה מרתקת ומעניינת, פחות לחץ לימודי ומעקבים מי נכנס ומי הקשיב, ויותר קרבה וידידות שבסופו של דבר משיגות גם למידה מאהבה ורצון.
ולסיום, בעקבות סיפור ההסרטה הנסתרת, חשבתי לי, שאולי כל מה שנדרש זו מצלמה נסתרת, כזו שתתעד אותנו ברגעים מביכים ולא נעימים. הסרטה שרק אנחנו נראה בעצמנו. איך אנחנו מגיבים לאירועים, שכשהם יתרחשו אצל הזולת, אנחנו נתפרץ ונקריא בשצף קצף את כל ה'מסילת ישרים'.
כיהודים מאמינים אנחנו יודעים שיש למעלה מאיתנו מצלמה כזאת שצופה ורואה ויודעת ומעידה בדין. המזל שלנו הוא, שהמסריט הוא גם אבא שלנו ששמח מאוד לחסוך מאיתנו את הבושות הנוראיות, ומוכן ברגע אחד למחוק את כל ההסרטה. רק שנבטיח ברצינות שבשיעור הבא נתנהג כמו בני אדם.
