משה גרילק
י"ג סיון התשפ"ב
נטפי זיכרונות מהיכרותי רבת השנים עם גדול מחזירי התשובה בדורנו
באחד הסמינרים הראשונים של 'ערכים', הגיע לסימפוזיון, הנערך בלילה האחרון של הסמינר, הרב אורי זוהר. הוא, כאחד שבא 'משם', התבקש לענות לשאלות הקהל החילוני שנצרב בשבוע של הסמינר. ובכן, קם קצין צעיר מחיל המודיעין שהצהיר: "השתכנעתי בסמינר שהתורה היא אמת ואני רוצה לקיים מצוות שבת, מצוות תפילין, כשרות וטהרת המשפחה. אבל, אני מפחד מאבא שלי. הוא עסקן חשוב בתנועת העבודה והוא יילחם בי מלחמת חורמה, אם אהפוך לאדם דתי".
ענה לו רבי אורי: "אתה תגיד לאבא שלך כך: 'אבא, אני מודיע לך שאני לא הולך להיות אדם דתי. מה פתאום שאני אהיה דתי?! אני רק רוצה לשמור שבת. אסור לאדם חילוני לשמור שבת? אני חילוני הרוצה להניח תפילין וגם לשמור כשרות וטהרת המשפחה. אבל אני מבטיח לך שאני לא הולך להיות דתי. אני נשאר חילוני'".
צילום פלאש 90
בדבריו, שבר הרב אורי זוהר את הסטיגמה החילונית, הקושרת שמירת מצוות להזדהות עם הציבור החרדי, עם הלבוש שלו, הפוליטיקה החרדית וכל השאר. כלפי כל אלו, בגלל דעות קדומות, חש החילוני דחייה וסלידה. אבל זוהי תמצית תשובתו של הרב זוהר לאותו קצין צעיר. אל תקשור אחד עם השני.
*
במשך השנים שוחחנו פעמים רבות. לפעמים גם הייתי מגיע אליו הביתה. פעם, לפני שנים רבות, הזכרתי בפניו אחד מעמיתיו שהיה קרוב אליו והם עבדו במשך תקופה ארוכה יד ביד – שזכה באותם ימים בפרס כלשהו. רבי אורי הגיב: "אני לא זוכר על מי אתה מדבר, זה רחוק ממני לחלוטין".
שאלתי אותו: "אתה באמת לא זוכר אותו?"
היה רגע של שתיקה, ראיתי על פניו כאב עמוק. ואז הוא ענה: "לא, אני לא זוכר". ולאחר רגע הוסיף: "ברוך השם, שאני לא זוכר".
*
למרות השנים הרבות שחלפו, עדיין הטריד הרב אורי זוהר את מנוחתם של הממסד ושל התקשורת. הללו טרם השלימו עם 'בגידתו' ועם העובדה שהחליט לשחרר עצמו מעבדות השעבוד ל'תרבות' המערב ולצעוד לעבר חרות היהדות. תפקידו, לדעתם, הוא להמשיך להצחיק אותם, להיות הליצן הצועד לפני מחנה המשועממים, המחפשים מעט חדוות חיים בהבל הליצנות. ואילו האיש החליט אחרת. כך או כך הפך לסמל, גם לנו וגם לעולם שנטש מאחוריו. אם כי לכל אחד כמובן הוא מסמל משהו שונה. ועל כן, מדי פעם בפעם, מוצאים הללו עילה לתקוף אותו, לא חשוב על מה – העיקר לתקוף.
הרב אורי זוהר היה ידוע כאחד הפעילים הגדולים, אם לא הגדול שבהם, להעלאת רמת לימודי היהדות בקרב ילדי ישראל החילוניים. כמי שהקים את תנועת 'לב לאחים' המעטירה, הוא פנה מטעמם לאלפי הורים חילוניים, להשפיע עליהם למען יעניקו חינוך של תורה לילדיהם, שהם הקורבנות הפוטנציאלים לאלימות הקשה השוררת בבתי הספר ולשאר מרעין בישין שהשתכנו בין כתליו.
למען מטרה זו הפיק לפני כמה שנים קליפ קצר, בו הוא שוטח בפני ההורים הנבוכים ממצאים מתחלואי מערכת החינוך הישראלית. הרב זוהר לא חידש דבר. הוא לא הוסיף פסיק אחד מעבר למה שכבר ראה אור (או חושך!) על המתחולל בממלכת הליבה של שרי החינוך החילוניים. והרב אורי זוהר, תוך הצגת הנתונים הקשים של הפראות האלימה השולטת במערכת החינוך הישראלית ותיאור ההישגים הלימודיים הנמוכים וכדומה, פנה להורים וביקש מהם להעביר את ילדם למערכת חינוך דתית, כי שם "יודעים לקרוא (בניגוד לממצאים הקשים על המתחולל בתחום זה בחינוך הכללי) ומקבלים ציון לא רק במתמטיקה אלא גם בכיבוד אב ואם".
עד כאן הרב אורי זוהר. לכאורה, הצגת דברים לגיטימית, שכל כללי חופש הדיבור המקובלים והמעוגנים בחוק – חלים עליה.
אבל – לא!
כנראה שדבריו של רבי אורי עשו רושם על הורים רבים, החשים אף הם שמשהו באמת לא בסדר במערכת החינוך הכללית. אנו מסיקים מסקנה זו, מן הזעם ה'קדוש' שפרץ החוצה כלפיו. העידה על כך התגובה הזועמת, הכל כך לא מאוזנת של אנשי משרד החינוך. "זו הסתה", נזעקו גיבורי חופש הדיבור השולטים במשרד זה. "זו מיסיונריות לכל דבר", החרו החזיקו אחריהם אלופי הדמוקרטיה.
ועוד היה מישהו במשרד, זה שדיבר על כפיות הטובה של החרדים, היורקים לתוך הבאר המפרנסת אותם, הוא משרד החינוך המתקצב אותם.
תשאלו מה הקשר של עובדה אחרונה זו לבין הדרישה שהילדים ילדי ישראל ילמדו גם פרק אחד או שנים בהלכות כיבוד אב ואם – ערך שהם לא זוכים לו במערכת הכללית? מדוע אם אנו מקבלים (מקבלים!?) תקציבים ממשרד זה, אסור ללחום למען חינוך ערכי טוב יותר ממה שהם מסוגלים להעניק? מה הקשר ההגיוני בין השניים? אין קשר. בעצם – יש! הדובר, הרב אורי זוהר, הוא היום חרדי.
טוב, על סוג אפליה כזו כבר דיברנו לא פעם בעבר. שמנו לב כבר אין ספור פעמים כיצד הדמוקרט בארץ תכנת את עצמו להפעיל את הערך הדמוקרטי בצורה מאוד סלקטיבית. מוחו ממיין את זכויות האדם, ביניהן את זכותו לחופש דיבור והבעת דעה על פי קריטריונים שהמציא לצורך סתימת פיות של שלומי אמונים. אין חדש תחת השמש ולא בערוגות התפישה את מושג הדמוקרטיה בקרב אביריה.
סלקציה 'דמוקרטית' גם המציאה שפה מיוחדת עבור החרדים הללו. למשל, הפגנות חרדים הן כמעט תמיד התפרעויות, מהומות אלימות, המשתתפים בהן מתוארים לעתים קרובות – 'המון שחור'. ביקורת לגיטימית המושמעת על ידי אדם דתי, נחשבת תמיד להסתה. החרדים קונים דירות לא כדי לגור בהן, כי אם להתפשט ולהשתלט. אם חרדי מנסה להסביר את עמדתו – הוא מסלף או מטיף לחזרה בתשובה. זאת, משום שכאשר חרדי אומר או כותב משהו לא מתייחסים לטיעון עצמו, כי אם מתאמצים להבין מה הייתה הכוונה הטמונה מאחורי המילים שהשמיע, שהרי ברור שלא התכוון בדיוק למה שאמר.
כאשר בא הרב אורי זוהר והזכיר להורים את מה שהם יודעים למעשה, על המתרחש בבית הספר של ילדם, ומציע להם ללמוד גם כיבוד אב ואם – התחוללה מהומה. דרישתו ללמד הלכות כיבוד אב ואם, הפכה לדרישה מיסיונרית, להסתה. שהרי ברור להם, שר' אורי זוהר נטש אותם לאנחות, שהוא מונע על ידי כל מיני כוונות אחרות, מאשר הרצון הפשוט ללמד את בני ישראל קצת תורה. ברגע שהפך לשומר תורה ומצוות, המערכת החיצונית כבר לא תעמוד תמיד לצד המילה שיוציא מפיו. הרי הוא חרדי.
היינו מבינים גישה עקומה זו לכל מוצא פיו של החרדי לפני מאה או חמישים שנה. או אז האמינה הציונות שהיא הכוח המנצח בעם היהודי, וכדי להשתיק את קולו האותנטי של העם היהודי המוחה, שנשמע מפי שומרי תורה, נשק הלעג וסילוף הנאמר על ידי שומרי התורה היה נשק יעיל. אבל היום? כאשר הציונות מקפלת דגלים? כאשר היא פשטה את הרגל? כאשר למערכת הכללית אין מה להציע לנוער? הרי בשיחות שלא לציטוט, כמעט ואין איש בחברה החילונית שאינה שומרת תורה שלא מוכן להודות כי החינוך פשט את הרגל והוא אפילו לא מספק את הערובה שהנוער יישאר בארץ.
והנה, כאשר קם איש רציני המוכן לטעת מחדש ערכים בלב הנוער, ובאמצעות התורה להעניק לו את מצוות כיבוד אב וגם קשר לארץ ושאר ערכים שמערכת החינוך הרגילה נכשלה בהקנייתם – במקום לנשק את רגליו הוא זוכה לקיתונות בוז והאשמות שווא.
הנביא ישעיהו הגדיר תסמונת ישראלית זו: "השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו" (ישעיה ה', י').
ולמען 'קיים' את דברי הנביא ולהוכיח עד כמה הוא צודק ושליבם באמת אטום, הם מוכנים אפילו לוותר על ניסיון ללמד אותם כיבוד אב ואם! מדינת ישראל סובלת כיום מתסמונת אוטם-לב רצינית ביותר!
ונגד זה קם לו רבי אורי בעוז להילחם. להילחם ולנצח. כי כל ילד שהוא הצליח – בעצמו או באמצעות שליחיו – להעביר לחינוך תורני, זו הוכחה נוספת שמשיח בדרך, כדברי המדרש שאמתי בא לציון גואל, כאשר יהיו שבי פשע ביעקב.
*
עוד אנקדוטה אישית, אותה אני זוכר מימי קדם. רבי אורי, כמו רוב בעלי התשובה הטריים, עבר תהליך איטי בו הסתגל למכלול השינויים הכרוכים בתהליך זה. כמו השאר, יש מצב ביניים, בו חסר עדיין מידע, או רגישות לדברים שונים, ולוקח זמן להטמיע את הידע ואת השינוי בהתנהגות היום יומית.
פעם הערתי לו בעדינות על משהו שהוא כלל לא היה מודע לו, שמין הראוי לא לנהוג כך, שלא מתאים למי ששומר תורה ומצוות להתנהג כך. הוא רק פקח עיניים גדולות ואמר: "ככה? זה אסור? לא ידעתי". ומאותו רגע ממש, הוא שינה עניין זה לחלוטין, מעולם לא נתקלתי שוב שהוא אי פעם נכשל בו.
*
ועוד סיפור מדהים ששמעתי עליו, שכל כך אפיין את אישיותו.
כשהגיע אחד מבניו לגיל ישיבה, התברר שהוא זקוק לישיבה פחות סטנדרטית, יותר מכילה. היום זה קיים – אז עדיין לא היו מסגרות כאלה. הישיבות הרגילות סרבו לקבל את הבן, ורבי אורי נסע אל מרן הרב שך כדי לשאול אותו מה לעשות. הרב שך הפנה אותו לאחד מתלמידי החכמים שבדור, ידיד ותיק שלי מישיבת פוניבז', הגאון רבי רפאל טיקוצ'ינסקי, ואמר שיגיד לו שיקים ישיבה כזאת.
באותם ימים כיהן רבי רפאל כר"מ בישיבת הנגב בנתיבות. הוא הגיב שברוך השם הוא מרביץ תורה בשעות הבוקר ואחר הצהריים לומד לעצמו – והוא מרוצה מאוד מהמצב ולא רואה צורך לעשות כזה שינוי.
רבי אורי הגיב מייד: "גם אני במצבי הקודם הייתי מסודר ומרוצה מאוד מהמצב ולא ראיתי שום צורך לעשות שינוי. אם הייתי חושב כמוך – הייתי כיום עדיין חילוני!"
הרב טיקוצ'ינסקי קלט את עומק התשובה ואכן, הקים את ישיבתו, תחילה בירושלים ובהמשך בירוחם.
*
הראשון שלמד תורה בצורה מסודרת עם רבי אורי, עוד בתל אביב, היה אחי ז"ל, רבי מנחם גרילק. הם למדו ביחד גמרא ועוד ספרים. מדי פעם יצא לי להצטרף ללימוד זה, ומאז אנחנו בעצם מכירים.
ביום רביעי, בדיוק שבוע לפני פטירתו הפתאומית, הגעתי לביתו, כדי להעניק לו את ספרי החדש, 'בשם אבותיי' על מסכת אבות, שחלקים רבים מתוכו התפרסמו במהלך השנים במדור זה. מכיוון שלא חש בטוב מסרתי את הספר לאשתו, תבלחט"א, אך את רבי אורי עצמו לא זכיתי לפגוש.
בדיוק שבוע לאחר מכן הגעתי שוב, כדי ללוותו בדרכו האחרונה.
יהי זכרו ברוך ויהיו מעשיו הכבירים למליצי יושר על כולנו.
צידה לדרך
פממונית אתה לומד ענווה.
כשאתה נכנס, אתה חייב להתכופף.
(רבי אהרן מבעלזא)
