יוסי אליטוב כ"ה תמוז התשפ"ב

 

עוד לא הספיקו גלגלי ה'אייר פורס 1' להתנתק מהאספלט הלוהט בנמל התעופה בן גוריון, וכבר החל ביקורו של נשיא המעצמה להימוג בעשן האקטואליה הפוליטית. ביידן הותיר כאן גלריה מרשימה של תצלומים, לחיצות ידיים ורגעי מבוכה, אבל יבול דל של הישגים: בשורת הנורמליזציה עם סעודיה התבררה עד מהרה כמחזוּר של תהליך שהחל כבר עם חתימתם של הסכמי אברהם, וגם נכון לרגע זה עדיין לא הבשיל.

הבשורה המשמעותית היחידה שהותיר כאן ביידן, היא שערבים בעלי אזרחות ישראלית יוכלו לטוס לסעודיה בטיסה ישירה, ולא דרך ירדן או מדינות אחרות. לכן, עיקר הדיון לאחר המראת הנשיא עסק בשאלות של לחיצות ידיים שלא היו צריכות להיות, ולחיצות אחרות שכן היו צריכות להיות – לדעתם של כמה מהמלהגים באולפנים.

הבשורה המדינית היא מזערית אפוא, וגם הדחיפה הפוליטית שקיבל יאיר לפיד, מי שעומד כרגע בראש ממשלת המעבר וחתר למצב עצמו כמי שמחליק בטבעיות לכיסא ראש הממשלה – נבלעה בתוך הבחישות הפוליטיות, העזיבות וההצטרפויות, אלה שהולכים ואלה שחוזרים.

ובתוך כל הבחישות האלה – למפלגות בגוש הימין יש חלק מכובד, הרבה מעבר להיגיון. בעוד במרכז-שמאל מצופפים שורות (איחוד גנץ-סער הציל את האחרון מהימחקות, וגם הכרזתה של זהבה גלאון השבוע על חזרתה הצפויה להנהגת מרצ הצילה את מפלגת השמאל הקיצונית מהיעלמות כמעט ודאית מתחת לאחוז החסימה) בגוש הימין עסוקים דווקא בסיכון הכוח, בפיצולים, באיומים, בכיפופי ידיים ובהכרזות ילדותיות על הליכה נפרדת.

מטבע הדברים, את תשומת הלב החרדית תופסות ההכרזות ב'דגל התורה' על הרצון לתת גט כריתות ל'אגודת ישראל' ולחזור לריצה במודל תשמ"ט. בתוך 'דגל התורה' חלוקות הדעות – בין ציר גפני שדוחף ומתדרך על הסיכוי הגבוה לפיצול, לבין ציר פינדרוס, אשר ואחרים, שמדברים על הסכנה באיבוד אפשרי של שלושה מנדטים חרדיים שיישארו מתחת לאחוז החסימה. הערכה זהירה: הפיצול לא יקרה. אבל בזבוז הזמן וגרירת הרגליים במטרה להותיר את ההחלטה לרגע האחרון – לא תורמים למפלגה, לא ביכולת להתארגן לבחירות, ולא באהדת הקהל וליקוט הקולות שמתפזרים במפלגות ימין אחרות.

בגיליון חדשות זה אנו מייחדים יריעה נפרדת לתרחישי הפיצול האפשריים ב'יהדות התורה'. לכן, השורות הבאות יוקדשו לסכסוך מתוקשר אחר שעשוי להשפיע על מפת הגושים לאחר הבחירות – הסכסוך בין 'הציונות הדתית' (להלן: בצלאל סמוטריץ') לבין 'עוצמה יהודית' (להלן: איתמר בן גביר). ריצתם המשותפת של השניים בבחירות האחרונות הצילה מספר לא מבוטל של מנדטים לימין. בשני הצדדים מדברים על פיצול – צעד שאופייני רק למפלגות בגוש הימין, שלהן נטייה משונה להרס עצמי שמאפשר לגוש הנגדי לצחוק כל הדרך למאחזי השלטון גם בקדנציה הבאה.

 

 

ך

 

השס'ניק הסרוג

בשבועות האחרונים, כל מי שעקב אחר מאות הפעילים הנלהבים שהמתינו לחבר הכנסת איתמר בן גביר במספר ערים שבהן ערך מפגשי בחירות – יכול היה להיווכח בתופעה נסתרת שמבעבעת מתחת לפני השטח של מערכת הבחירות; מערכת שעברה לפוזיציה שאיש לא שם לב אליה עד כה. כעת הגיע הזמן להפנות לעברה את אור הזרקורים, כיוון שזו התופעה שככל הנראה תכריע את גורל הבחירות הנוכחיות.

אי אפשר היה להתעלם מהצַ'רְמֶרִיוּת (הקסם המקצועי) ששידר בן גביר במפגשיו עם הקהלים שגילו אותו לאחרונה. מצויד בפוזה של פוליטיקאי ותיק ומנוסה מ'שס' – חלף הפוליטיקאי הימני בין המושבים, סרק את השורות, חיבק את הפעילים ופיזר לעברם את חיוך הדובי החביב שלו. גם כאשר הפעילים עמדו ושרו לו 'אל תירא ישראל אל תירא' – בן גביר החליק בטבעיות אל תוך הדמות החדשה, כמנוע הטורבו של הפוליטיקה הישראלית בקיץ תשפ"ב.

בתקשורת אפשר לסלוד מהרטוריקה שלו – אבל אי אפשר להתעלם מנוכחותו. הוא מדבר בגובה העיניים, בתנועות ריקוד קלות, ומשמיע מסרים לא מצועצעים, כאלה שמתיישבים על לב ההמון לאחר שנה של קואליציה שעוררה תחושת קבס וסלידה בליבם של רוב מצביעי הימין בישראל.

בן גביר – הפוליטיקאי היחיד מלבד נתניהו שמצית את דמיונם של צעירים ימניים משולהבים – עשוי להיות המלאך המושיע של הימין, וזאת מהסיבה הבאה: אחת התופעות החידתיות של ארבע מערכות הבחירות האחרונות – גלומה בתעלומת בחירתם של המוני מצביע ימין להישאר בבית ביום הבחירות ולא לצאת להצביע. על גבם נוצר הפלונטר הפוליטי; על ראשם מונחת התקיעוּת הדמוקרטית שמדינת ישראל מתקשה להשתחרר ממנה זה שלוש שנים.

מדובר בנתון דרמטי בכל קנה מידה: כשמונים אלף אזרחים שסומנו על ידי סוקרי כלל המפלגות כליכודניקים מושבעים המתגוררים בערי ימין מובהקות, מבת ים ועד עפולה – בחרו שלא להשתתף במשחק הדמוקרטי ביום הבחירות. עד לרגע זה לא ברור מה גרם להם להיות פסיביים ולהימנע מהשתתפות בהליך הדמוקרטי. או יותר נכון: היכן נכשל הליכוד כאשר לא הצליח לפתוח את הדלת ולהכניס פנימה את אותם אנשים ממעמדות חברתיים נמוכים, כאלה שלא מבלים בחופשות ארוכות באירופה ולא סובלים ממחסור משווע בזמן. מה הסיבה שבגינה הם לא הרגישו צורך לטרוח חמש דקות לקלפי הקרובה כדי לשלשל את הפתק 'מחל'?

 

 

ך

 

המעורר ישנים

בכל בדיקה שנערכה, התברר כי שמונים אלף המצביעים הנעלמים הם שהכריעו את מערכות הבחירות האחרונות וגרמו לתיקו הפוליטי. לא נלאה אתכם בנתונים מעייפים, אך את זאת נאמר: אילו רק ארבעים אלף מתוכם היו נוהרים לקלפיות – היה הימין נהנה משני מנדטים נוספים בהתאם לחוק באדר-עופר. במצב שכזה, כעת הייתה ממשלת הימין-חרדים מתחילה את השנה השנייה שלה, כשהיא נהנית מיציבות בלתי ניתנת לערעור.

כעת מתברר, שמכל הגלריה הנחמדה שמקיפה את נתניהו, אין מי שיודע להוציא את אותם מצביעים אל הקלפיות. אחד היועצים הקרובים של נתניהו אמר לי השבוע, שההבדל בין מערכת הבחירות הקרובה לאלה שלפניה – נעוץ בעובדה שאל מערכות הבחירות הקודמות הגיע נתניהו מעמדה של ראש ממשלה. הם לא באמת הכירו את האיום, את האלטרנטיבה מעוררת האימה, את החשש ממה שיקרה אם ביבי לא יהיה ראש ממשלה. כל שיכול היה נתניהו לעשות – הוא להשתמש בכוח הדמיון ולהזהיר מפני ממשלת בלהות. "עכשיו", אומר המקורב, "הסיוט התגשם. הם ראו מה לפיד יכול לעולל. עכשיו אפשר לקוות שסוף סוף – הם יצאו מהבית ויעשו מה שצריך".

היחיד בצמרת הליכוד שיודע לשלוף מצביעים מבתיהם, הוא נתניהו עצמו. אבל גם הוא ניסה פעם ופעמיים ושלוש וארבע – ועדיין, 80,000 נשארו בבתים. כעת מקווים בימין כי מי שנתניהו לא מצליח עליו – בן גביר יצליח עליו. הוא זה שמסוגל לשים את ידו על אותם קולות ולגרום להם ללכת לקלפיות. ישנם מצביעים שנתניהו לא שכנע אותם ודרעי לא השפיע עליהם; כעת תורו של בן גביר לקחת את המגאפון ולנסות את כוחו.

במילים אחרות: אם המשחק הפוליטי בתוך הימין ייעשה בצורה מחושבת – כלומר, כולם מכוונים למספר 61 כמטרה משותפת, בלי לנסות לנגוס זה בזה, אלא פועלים במשותף במאמץ למצות כל מאגר ולהגיע למספר הזהב ביום הבחירות – יש סיכוי שהפעם הקרב יוכרע סוף סוף. ואם בן גביר הוא שיכול להצית את דמיונם של המצביעים הרדומים – נתניהו יאמר: 'אהלן וסהלן בן גביר, בוא תעשה את העבודה'. זהו הנתון שיכול להכריע את הבחירות בלי להזדקק לנס.

במציאות שכזו, די בכך שכל מפלגה תמצה את מאגר מצביעיה, כדי שהסיפור יסתיים.

 

 

ך

 

החרדים החדשים

אי אפשר לנסות לחזות את הסיכוי להכרעה בין-גושית בבחירות הקרובות – בלי לעקוב אחר שני גורמים מרכזיים שהתחדשו בבחירות הללו. האחד – המצטרפים החדשים לבעלי זכות הבחירה; השני – משרפת הקולות במאגר הרק-לא-ביבי מימין.

תרשמו את הנתון הבא: בבחירות הקרובות ישתתפו 40,000 צעירים חרדים חדשים בבחירות לראשונה. זהו מספר שאמור לתת בוסטר משמעותי למפלגות החרדיות, כך שלמרות הפלגים הכעוסים ועל אף אלה שלא אוהבים להצביע – עדיין המספר של שישה-עשר מנדטים לשתי המפלגות אמור להישמר. מכיוון ששנה ושמונה חודשים מפרידים בין המערכת הקודמת לזו הבאה – כעת יתווספו 200,000 בז"בים (בעלי זכות בחירה) ברחבי המדינה, שכאמור, ארבעים אלף מתוכם הם צעירים בני הציבור החרדי. הגידול המבורך הזה נותן לשס ול'יהדות התורה' כוח לפחות לשמור על הקיים, אם לא להתחזק במעט.

הנתון הנוסף נעוץ במפלגתה של איילת שקד: לא ברור אם 'ימינה' בראשותה תעבור את אחוז החסימה. הסקרים אינם מחמיאים למפלגה, וממקמים אותה הרחק מאחוז החסימה, גם במקרה של חבירה ליועז הנדל ושות'. נוסף על כך, עדיין לא ידוע לאילו כוחות היא תנסה לחבור – אם ליועז הנדל (שלא מוסיף קולות) או למפלגות אחרות.

שקד נקרעת בין יועצים אסטרטגיים שחלק מהם מייעצים לה לגייס לשורותיה דמויות מפד"לניקיות קלאסיות שיסייעו בהחזרת מצביעים מהציונות הדתית, וחלק מייעצים לה לברוח מהציונות הדתית ולהציג רשימה של ימין ממלכתי-חילוני. אולם מבחינת נתניהו – לשקד יש שליחות אחת: לשרוף קולות של מצביעים ימניים אנטי-ביביסטים, שיצביעו עבורה במקום לגנץ וסער. אם תשרוף שני מנדטים – המשמעות תהיה שני מנדטים פחות לגוש המרכז-שמאל. שקד תזכה להכרת הטוב על כך ששרפה את קולות המרכז הפוליטי.

גדעון סער, שנחשב לפוליטיקאי משופשף וערני – מבין זאת, ועושה הכל כדי להוריד את שקד מהתמודדות. הוא מציע לה להשתלב בכל מיני מפלגות ומפעיל עליה מנופים שונים, הכל כדי לטעת בה מורך לב ולגרום לה שלא להתמודד. אין לו עניין לראות את שקד ויועז הנדל גונבים קולות מהמחנה הרל"ביסטי הימני.

האם נראה את מספר הזהב של 36 לליכוד, 16 לחרדים ו-9 לציונות הדתית, מה שירכיב רוב קואליציוני ימני והומוגני? זו כמובן שאלת מיליון הדולרים, או 61 המנדטים. לפי תחזיות רבות, הליכוד אמור לקפוץ בכמה מנדטים, ובן גביר אמור לתרגם את היכולת שלו להצית אש ברחובות. החכמה לא תהיה בניוד קולות מהמפלגות החרדיות אליו – אלא בניעור רדומים והוצאתם מהבית. בסופו של דבר, הגוש מנצח, ולא הגודל של כל מפלגה בתוך הגוש.

 

 

ך

 

קרב תלת-ראשי

על התוצאה הסופית לאחר הבחירות הבאות עשויה להשליך תמורה נוספת – המהלך המשותף של בני גנץ וגדעון סער, שהזדרזו לשלב ידיים ולהשיק את המפלגה בעלת השם הארוך משהו – 'כחול לבן התקווה החדשה'.

החיבור בין גנץ וסער אמור לשרת אינטרס כפול – אחד עבור כל אחת מהצלעות. בני גנץ רוצה לעמוד בראש מפלגה המתקרבת בגודלה למפלגתו של לפיד, כדי שיתאפשר לו להיות מועמד ראוי לראשות הממשלה לצד נתניהו ולפיד. רק תוצאה דו-ספרתית והקמתו של גוש פוליטי משמעותי, יאפשרו לו להתייצב במוצאי הבחירות מול לפיד ולומר לו: אני אהיה ראש הממשלה ואתה תהיה שר הביטחון, ולא להפך.

מי שעמד מאחורי המהלך הוא המתמטיקאי זאב אלקין, חבר 'תקווה חדשה', שותפו הפוליטי של סער. כבר בחול המועד פסח האחרון ניסה לתפור מיזוג מחודש עם הליכוד, עד שהרים ידיים. המכשולים שצצו בדרך: דרישת סער לכהן כראש ממשלה חליפי ולשמור את הווטו המשפטי בידיו. ביבי אמר 'לא' רבתי, והמהלך נפל בטרם הבשיל.

הכנסת פוזרה, ומאותו הרגע – אלקין רץ לעברו של בני גנץ ותפר את דיל ה'ווין-ווין' של הקיץ. ככל שנוברים במהות ההסכם, כך מבינים טוב יותר את הרציונל שמאחוריו: מעבר לכך שסער ואלקין ניצלים מהתרסקות מתחת לאחוז החסימה – החבירה מייצרת את הפתרון האולטימטיבי למוצאי הבחירות הבאות. לשם אנו הולכים, בין אם רוצים בכך ובין אם לאו.

מהסיבה הזו, מומלץ לדלג בינתיים על הסקרים והפרשנויות ולזכור נתון בסיסי אחד: שלושה קטרים דוהרים במרוץ היצרי לראשות הממשלה, כשמאחוריהם קרונות שונים אלו מאלו: הימין בראשות נתניהו, המרכז בראשות גנץ, והשמאל בראשות לפיד.

כמובן, אם נתניהו גורף את ה-61 – הסיפור יסתיים, המשבר הפוליטי תם ואחרי שלוש שנים מייגעות – האירוע מאחורינו. אבל אם נתניהו מגיע לשישים או חמישים ותשעה בלבד – או אז יחל המרוץ בין גנץ ללפיד. בדיוק לשם כך, הכינו האסטרטגים מאחורי איחוד בני-גדעון את התבשיל הבא: אנחנו נציג ממשלה בראשות בני גנץ, בסיוען האדיב של המפלגות החרדיות. הפרס שיינתן לחרדים: בתמורה לכניסתן לקואליציה – ליברמן יישאר בחוץ.

ההצעה האמורה נתפרה במתפרות של אלקין. מאחוריה מסתתרת הנחת עבודה שגורסת: או שכלתה עלינו הרעה ונתניהו ישיג רוב לראשות הממשלה, ואז ננסה להגיע עם הגוש שלו לדיל כלשהו ונצטרף כסיעה קטנה לממשלת הימין; או שנתניהו לא יצליח, ואז תוקם ממשלה בראשות בני גנץ יחד עם החרדים ועוד שתיים-שלוש מפלגות מהמרכז-שמאל. גם אם זו לא תהיה העדיפות הראשונה מבחינת המפלגות החרדיות – אלקין מקווה שהמפלגות החרדיות יבלעו את הצפרדע ויצטרפו.

 

 

ך

 

קואליציה בכל מחיר

האם אלקין צודק? האם המפלגות החרדיות בשלות להצטרף לממשלה בראשות גנץ? התשובה מורכבת: אם נאזין לקולות שבוקעים ממעוזי שס – נשמע אמירה ברורה, לא מסויגת ולא מגומגמת: אנחנו הולכים אחרי נתניהו עד הסוף – המר או המתוק. או שניכנס אחריו לבלפור – או שנמשיך איתו לשיממון האופוזיציוני, או שאפילו נלך לבחירות שישיות.

אבל אלו הקולות הרשמיים. גם בשס יש האומרים כי האמירות הללו נאמרות לצורך גיוס מצביעים, ולא בהכרח זה מה שיהיה במוצאי הבחירות. הפעם, אם שוב לא יושגו 61 מנדטים לגוש הימין – אריה דרעי ידרוש מנתניהו למנות מחליף כלבבו משורות הליכוד, והוא שיעמוד בראשות הממשלה, כדי להסיר את הווטו של גדעון סער, ואז לסיים את המשבר הפוליטי עם ממשלת ימין מלאה בראשות ליכודניק אחר – יריב לוין למשל. אבל אם אנו נדרשים להסיק מסקנות מהעבר – יש סיכוי לא מבוטל שאם נתניהו יסרב לדרעי – יו"ר שס ילך שבוי אחר נתניהו ויבחר להישאר באופוזיציה.

ב'דגל התורה' המצב שונה. האמירות הברורות של יו"ר הסיעה גפני בעניין המחשבות שלו על כל מיני חיבורים למקרה שנתניהו ייכשל – משקפות הלך רוח ברור: התפיסה הרווחת היא שאם נתניהו לא ישיג את הרוב הנדרש, לא תישלל האפשרות לנהל משא ומתן עם גנץ וסער, הנחשבים ניטרליים בנושאי דת ומדינה, והם אינם אויבים מרים כמו ליברמן ולפיד. בוודאי אם הסוכרייה שתינתן בתמורה תהיה השארתו של איווט ליברמן מחוץ לקואליציה. זהו מהלך שעשוי לגרום למפלגות החרדיות לשקול ברצינות קואליציה כזו, ולא להמשיך להזיה מוחלטת של בחירות שישיות.

אבל גם אם יש היגיון מסוים מאחורי המחשבות הללו – לא ברור למי יש אינטרס לדוש בהן כבר עתה. מה ההיגיון לרוץ עם אקסיומה שמבריחה מצביעי ימין? אריה דרעי ומאיר פרוש מקבלים פריחה כל אימת שהתזה האמורה נשמעת, כל אחד מסיבותיו. עם זאת, אף אחד במפלגות החרדיות לא מוכן להעלות על דעתו הליכה נוספת לאופוזיציה.

כדאי לזכור: הממשלה שתוקם תבחר רבנים ראשיים לישראל. מבחינת שס מדובר באירוע דרמטי ומכונן. יהפכו שם עולמות ולא יאפשרו לשום מוקד כוח אחר להריץ ראשון לציון שאינו בא מבית מדרשו של מרן הגר"ע יוסף זצ"ל. גם ב'דגל התורה' לא מתכוונים הפעם להפקיר את הזירה לשס. שם רוצים לשחזר את בחירתו של הגר"ד לאו. אגב, מי שנחשב עד כה למועמד מוביל – הוא הגר"פ גולדשמידט, אב"ד מוסקבה הפורש, שהחליט בשבועות האחרונים להתמודד על כס הרבנות הראשית לישראל. לא ברור אם אכן ירוץ לבסוף, וכמה מועמדים משורות 'דגל התורה' הוא יפגוש בדרך, אבל כרגע זו התוכנית.

ללא קשר להצהרות ולהכרזות – הפוליטיקאים החרדים יהפכו עולם כדי להיות בממשלה הבאה. החלופה המיידית והמועדפת היא ממשלה בראשות נתניהו. והיה ונתניהו לא מצליח? שום אופציה לא נשללת. ואז הריקודים בחתונה של משפחת גפני בשבוע שעבר, יתבררו כמבשריו של העידן הפוליטי החדש.

 

 

ך

 

ההצגה של חדד

תיק המתנות – או 'תיק 1,000' – שמתנהל בימים אלו בבית המשפט המחוזי בירושלים, הוא תיק מורכב ומסובך בהרבה מתיק 4,000 ('תיק בזק-וואלה'). בעוד בתיק 4,000 האתגר של ההגנה הוא להוכיח אמת אחת פשוטה – ההייתה או לא הייתה 'פגישת הנחיה' – כאן המאבק מתנהל באזורים האפורים: הוא נוגע בסבירות, בהיקפים, בהיגיון בריא, כאשר המטרה של ההגנה היא לשכנע את השופטים שבהתחשב בסביבה החברתית של הנאשמים, לא מדובר במתנות מוגזמות ובהתנהלות חריגה. זו הסיבה שלאתגר הזה נבחר עו"ד במשקל כבד כמו עמית חדד.

ביום חמישי האחרון פגש חדד מכר חרדי ותיק. חדד תיאר לעמיתו את הפרקטיקה שלו במילים: "מים שחקו אבנים". בימי הדיונים הראשונים השאלות נראות לעיתים מנותקות. הפרקליט ירה לכיוונים שנראים לא קשורים לדיון. אבל זה היה קדימון שהוכן כדי לבסס את הטיעונים שיגיעו בהמשך. חדד בנה את האסטרטגיה שלו בצורה מתוכננת. לדבריו, בעוד תקופה קצרה ניתן יהיה לראות את התמונה שאליה הוא חותר. ערעור האמינות של העדה, הצגתה כמגמתית לאורך כל הדרך, וחשיפת האמת כפי שהיא.

בבית המשפט חדד סיפק הצגה מעולה. הוא רהוט, יציב, ובחר בטקטיקות משפטיות שונות כדי להפוך על פניו את התיק, שהיה נראה נעול וחתום, כזה שמכיל את כל החומרים שבגללם מובילים אדם באזיקים לכלא. חדד הצליח להוכיח שהדס קליין רחוקה מלהיות עדה אמינה שהאמת נר לרגליה. הוא חשף כי מדובר במצביעת מפלגת העבודה ובעלת קשרים הדוקים עם ראשי מפלגות השמאל, והציג אותה כצבועה ומתחסדת, כשמצד אחד, כלפי חוץ, היא מפגינה נאמנות וחמימות, ומצד שני היא אוספת חשבוניות ותופרת את התיק נגד חברתה הטובה.

חדד ערער את הטענות של הפרקליטות במתקפה משולבת ומדויקת. ראשית הוא תוקף את עצם הלגיטימיות של החקירה, כאשר הוא מוכיח שהמסמכים שמתעדים לכאורה את היקפי המתנות של פאקר ומילצ'ן הושגו במרמה, כיוון שהחקירה נפתחה ללא אישור מראש של היועץ המשפטי לממשלה.

חדד בונה כמו חלקי פאזל, זה אחר זה, את התמונה: אווירה נכלולית שמלווה את איסוף הראיות בתיק. הוא מציף את העובדה שהמסמכים שקליין מסרה למשטרה נאספו בהתחזות בלתי חוקית, ותוהה על הדרך המפוקפקת שבה הם נמסרו למשטרת ישראל – בחניון חשוך, בשעת לילה מאוחרת. לזה מצטרפת התהייה של חדד בנוגע למכשיר הטלפון של קליין שנעלם באופן תמוה.

אסטרטגיית ההגנה המרכזית של פרקליט נתניהו, תנסה לערער את טיעון השוחד לכאורה. חדד מתמודד מול טענות רבות של סבירות, שבהן להקשר יש משמעות רבה. האם המתנות של מילצ'ן מוגזמות? ייתכן. אבל האם במושגים של מילצ'ן הן מוגזמות? כאן מצליח עו"ד חדד להוכיח שכלל וכלל לא. להקשר יש כאן משמעות גדולה. המחוות של מיליארדרים פזרניים בסדר גודל של פאקר ומילצ'ן שונות מהותית מהמחוות של 'נגיד' שכונתי בשטיבל'ך של ביתר עילית.

כך למשל, עו"ד חדד גילה בבית המשפט שמילצ'ן חילק סיגריות ושמפניות לכל האורחים בביתו, בלי הגבלה, בהיקפים של עשרות אלפי דולרים. השיטה הזו, לייצר "רְאִיַּת קשית", לבודד מקרה אחד מול כל היתר – היא הטקטיקה המרכזית של הפרקליטות להפללת נתניהו בתיק. וחדד עושה בדיוק מה שעורך דין צמרת אמור לעשות. לפתוח את הפריזמה. לייצר פרופורציה נכונה לדברים, ביחס לנותנים, ללוקחים ולעלילה עצמה.

 

 

ך

 

השמפניות של פרס

חדד הצליח לערער את קליין כששאל אותה מדוע לא ציינה בחקירתה את פרקטיקת חלוקת המתנות מצד מילצ'ן, והתעלמה למשל מביקורם של מילצ'ן ופאקר בבית הנשיא לשעבר שמעון פרס בתשע"ג שאליו הגיעו עם עשרות (!) בקבוקי שמפניות. אחרי שהפגינה זיכרון יוצא דופן בנוגע לדברים שספק אם התרחשו, במקרה הזה קליין פתאום הוכיחה שזיכרונה קצת פחות טוב. חדד המשיך להלום וחשף מקרים דומים שבהם מילצ'ן ופאקר חילקו מתנות או תרמו מיליונים לאנשים וארגונים שאינם קשורים כלל לנתניהו. את כל אלה קליין כלל לא הזכירה בעדות הראשית.

המהלומות של חדד המשיכו לערער את הפרקליטות גם בהמשך, כאשר האמינות של העדה החלה להתערער. חדד הצליח להוכיח כי קליין סותרת את הגרסה שהיא עצמה מסרה בפני חוקרי המשטרה. תחילה הציג חדד את גרסת אפי אזולאי, אב הבית במעון ראש הממשלה לשעבר, שהעיד על שניים או שלושה בקבוקים בלבד שמשפחת נתניהו קיבלה לאחר ביקור אצל מילצ'ן, ולא בהיקפים שתוארו בכתב האישום.

קליין, בביטחון של מי שזוכרת היטב, הגיבה על העדות הזו: "אלו היו שניים או שלושה ארגזים". השופט משה בר-עם תהה על תשובת קליין: "מאיפה הביטחון שלך להעיד על דברים שלא ראית?" קליין השיבה כי ראתה את הארגזים כשהעמיסו אותם לרכב. בשלב הזה, חדד שלף לקליין את העדות שהיא עצמה מסרה במשטרה על 12-6 בקבוקים. "מעולם לא העדת במשטרה על שלוש שישיות, ואין אף אחד שהעיד על שלוש שישיות", ירה.

חדד לא חף מטעויות. עצם ההופעה שלו מושכת אש. כמי שמודע היטב להילה סביבו – אין לו הצניעות הטבעית של מורו המשפטי יעקב וינרוט ז"ל, נמיכות הקומה שוינרוט ז"ל ראה בה כוח "תולעת יעקב". חדד הרבה יותר ישראלי, הרבה יותר צבר, ומסתכל לשופטים בעיניים. והדבר הזה לא רק מוציא את התקשורת מדעתה, אלא גם את השופטים הוא עשוי לערער. הם מעדיפים עו"ד שמקטין את עצמו, מכווץ את עצמו בפניהם, ולא כזה שמוביל בביטחון את הדברים.

האתגר של חדד קשה מאוד. הוא מתמודד עם תקשורת עוינת, ועם תחושה ציבורית בקרב מתנגדי נתניהו, שמצדה לא תיפול שנית. אחרי קריסת תיק 4,000, בקרב כלל מתנגדי נתניהו, מהתקשורת ועד הפוליטיקה – מצופפים שורות, ומקווים לראות חזית חזקה יותר של הפרקליטות.

חדד נדהם לפגוש את היהירות שמלווה את תיקי נתניהו. החקירות הנגדיות מציפות את הרשלנות שמלווה את מארג ההוכחות שגובשו כדי להדיח ראש ממשלה מכהן. למי שעוקב אחרי משפטי נתניהו לעיתים נראה, כי בשל התפירות הגסות שבהן נתפרו התיקים, די במתקפה מדויקת בנקודה הנכונה כדי שהן יתפרקו.

מבחינת נתניהו, הבחירה בחדד מוכיחה את עצמה. הוא מגיע לדיונים כשהוא חד, זוכר פרטים, מצליב במקום ומצליח לערער את כתב האישום ואת ביטחון העדה. התנהלותו מזכירה במידה רבה את מורו ורבו, עו"ד יעקב וינרוט ז"ל, שבשלוות נפש ובכישרון של חד-בדרא הצליח לנווט דיונים מורכבים לטובת לקוחותיו. וכמו וינרוט בחייו, גם חדד מתמודד עם מתקפה תקשורתית אישית, אבל מצליח להתעלם מהרעשים ולהתמקד במטרה.

עוד מוקדם מלפתוח שמפניות ורודות, אבל נתניהו בהחלט יכול היה לחייך ולהתעודד השבוע. [