מישהו לשמוח איתו

סימני שאלה

התקופה האחרונה, איך לומר, מוזרה קצת.

ממשלה שהייתה אמורה לקום ביומיים, שורפת יותר מחודש בהתארגנויות ובקטטות מסדרון. על מה בדיוק? איש אינו מצליח להסביר. גם היום, אחרי שכבר מונה אפילו שר לענייני מירון, אין עדיין ממשלה בישראל. אולי מחכים לשר עם סמכויות ב'זיכרון משה' ו'איצקוביץ', מי יודע.

השאלה המרכזית היא: נתניהו. איפה נתניהו בכל הסיפור?!

ריבונו דכולא עלמא: שלוש שנים וחצי אתה נרדף. בגלל נקמנות פוליטית אתה מפסיד ארבע מערכות בחירות בזו אחר זו, ואחרי כל זה עדיין יש לך זמן? אחרי כל זה אתה מתקוטט עם השותפים על התיקונים הכל כך הכרחיים? תיקונים שיצילו אותך ואת מדינת ישראל?

אתה, שראית טוב מכולם איך המערכות במדינת ישראל יודעות להיות נקמניות ויעילות כשהן מסמנות מישהו, אתה יודע יותר טוב מכולם איזה תיקון צריך פה במדינה; אתה, שהצלחת בניגוד לכל היגיון פוליטי וכלכלי להצמיד אליך את הציבור החרדי והדתי לגלות האופוזיציונית, והם הולכים אחריך באש ובמים, בארץ לא זרועה, לא נכנעו לפיתויים ולהצעות, נהיו יותר 'ביביסטים' מהביביסטים הכי גדולים; ואתה יודע יותר טוב מכולם שאם הם רק היו ממצמצים לכיוון בנט או לפיד הם היו מקבלים פי עשרה מכל מה שהם יקבלו בממשלה הקרובה. אז למה?

מה זו הקמצנות הזו שנותנת הרגשה כה רעה לכל השותפות העתידיות? למה להכשיל רפורמות שדרושות במערכת המשפט? למה להתווכח על כל שקל שהולך למערכת החינוך החרדי? למה להוציא את המיץ על הגדלת התקציבים לאברכים? למה להתנגד לתיקון 'חוק הנכד' שמציף פה את מדינת ישראל בגויים ומשנה את הדמוגרפיה העדינה במדינה היחידה של העם היהודי?

עזוב את היושרה ואת הכרת הטוב, איפה השכל הפוליטי? למה למרמר את מי שהציל אותך מחרפת עולם? למה להכניס בתקופה הכי שמחה של היהדות האמונית במדינת ישראל מחשבות זרות על טעות שנעשתה?

ואתה יושב ושואל את עצמך איך נתניהו המלומד, המשופשף, הציניקן, איבד את השכל.

אבל נתניהו לא לבד.

העם, כך נראה, גם הולך ויוצא מדעתו. הנה עוד דוגמה קטנה.

בכל פיצוצייה, בכל מסעדה או לובי של מלון, אתם יכולים לראות בשבועות האחרונים המונים מהופנטים לתחרות ספורט שנערכת בקטאר.

הח"מ, כידוע, טרם מונה למשגיח, לא בישיבה ולא מטיף מוסר לאף יהודי, אבל אני מודה ומתוודה שמעולם לא הצלחתי להבין מה מעניין בהתרחשות הזו. מה יוצא מזה. מה זה קשור אליך. מילא בענפים אחרים בספורט יש קצב, יש עניין, יש דרמה, אבל התחרות הזו, ששעות על גבי שעות לא קורה כלום – מה למען השם מסעיר את העולם?

אני מכיר כמה אנשים מוצלחים, שעשו כמה דברים בחייהם, שבימים אלו אי אפשר לדבר איתם. הם בדבר הזה מבוקר עד ליל.

מילא נהנים. נו, כל אחד וההנאות שלו. הבעיה היא שלא סתם נהנים, אלא לוקחים צד. לכל אחד יש מדינה "שלו", שבה הוא תומך. כשהיא מנצחת ליבו מתרחב, כשהיא יורדת הוא מתרסק.

הוויכוחים האמוציונליים באמת הם סביב השאלה מי יזכה לעלות עוד שלב וההמונים כוססים ציפורניים במתח, מכים על ראשם בתסכול או מתחבקים זה עם זה כשהקבוצה "שלהם" ניצחה.

וזו כבר שאלה אמיתית. איך פורטוגל נהייתה הקבוצה "שלך"?

הרי אם יבקשו ממך להצביע על המפה, ספק אם תדע אם פורטוגל היא שכונה ביוון או אי ליד סין. אז איך קרה שהיא הפכה לסיסמוגרף מצב הרוח שלך, שבגללו אתה מעשן יותר סיגריות, הולך לישון מאוחר, ומכלה עליו את זמנך?

צדיק פלאי

להבדיל בין הטהור לטמא, בין השפל לנשגב. בעוד ברמת גן הצעירים מרוכזים סביב המסך, בבני ברק רבבות נהרו לטיש הגדול של ר' מייל'ך שנערך לרגל יום ההילולא של בעל ה'בת עין' שאת תורתו וסגולותיו הכבירות הציבור לומד רק בתקופה האחרונה.

אהיה כן.

אני מחשיב את עצמי כמי שחי בתוך עמו. מכיר פחות או יותר את הנעשה במגזר, ודווקא לכן הופתעתי כל כך מהילולת ה'בת עין'.

הצדיק רבי אברהם דב מאבריטש זי"ע נולד באוקראינה ולפני 190 שנה עלה לארץ ישראל. הוא פעל ישועות בארץ ובשמיים ובפטירתו הפסיקה מגפה קשה שהייתה בארץ ישראל.

הוא נפטר ערירי, ובשנים האחרונות שמו מופץ לשם ולתהילה על ידי הצדיק הפלאי לא פחות רבי אלימלך בידרמן.

השבוע כמעט לא היה ריכוז חרדי שלא ראית בו התכנסויות לרגל היארצייט של ה'בת עין'. ביום אחד, כמו משום מקום, עשרות אלפים מציינים את יום פטירתו. ציונו שבצפת היה השנה מלא כפי שלא היה מלא מעולם. מניו יורק ומלונדון הגיעו מאות יהודים במיוחד. בתי כנסיות ערכו סעודות, חנויות פיצה חילקו מגשים חינם, יהודים תרמו צדקה וכו'. אתם כבר מכירים את הנוהל.

במאות אלפי בתים ברחבי העולם היהודי הדליקו ביום שני בלילה על השיש במטבח נר לזכרו, עיינו בתורתו והפכו את דמותו לחיה וקיימת.

יותר מ-180 שנים אחרי פטירתו הוא זוכה לקרב רבבות.

מה יש בו ב'בת עין' שהצליח לעלות מתהום הנשייה היהודי למרכז הבמה? איך זה קורה? מה הולך פה?

להיות חלק מקבוצה

אם למדנו משהו בישיבה זה שעל שלוש שאלות צריך לחפש תשובה אחת שתתרץ את כולן.

התהיות שהוזכרו כאן, לכאורה לא קשורות זו לזו, אבל אולי, וכמו שנוהגים לומר ראשי הישיבות ב'שיעור כללי' על פלפול גאוני שלא עומד בקנה אחד עם דברי הגמרא או המשנה: "אני לא יודע אם זה נכון, אבל זה ודאי אמת", אולי יש כן קשר בין הדברים.

נראה כי המניע הפנימי החזק ביותר שיושב בתוכנו הוא הרצון להיות שייך. להיות חלק מקבוצה.

נראה כי גם אם אנחנו לא מודים בזה, אין משהו שאנחנו רוצים יותר מזה. אין משהו שאנחנו מוכנים להקריב יותר בשבילו כמו בשביל שייכות.

גם נתניהו הגדול קם כל בוקר ובודק באיזו קבוצת השתייכות הוא נמצא. הוא הבין מצוין שבשביל לחזור לתפקיד ראש הממשלה הוא חייב את ה'בייס', את אלו שהלכו למענו במדבר, אבל לצערנו, נראה שהוא קם בבוקר ורואה את השרים העתידיים שלו, כולם חובשים כובעים ועטורים בזקנים, ומרגיש לא בנוח.

בנימין נתניהו, בנו של פרופ' בן-ציון נתניהו מרחביה, לא באמת מרגיש שזו קבוצת ההשתייכות שהוא רוצה להיות בה.

השכל אומר לו להקים ממשלה מהר, לממש את היעד שהוא חתר אליו יומם וליל בשנים האחרונות, לפסוע לתוך הבית בבלפור, אבל הרגש הפנימי לא נותן לו מנוח.

הוא עדיין רוצה שבקבוצת השווים האמיתית שלו, איפה שהוא רואה את עצמו שייך, יעריכו אותו. לא יראו בו איזה חרדי חשוך.

לכן הוא מתווכח על העלאת קצבאות האברכים, על תקציבי עולם התורה, חושש לשנות באמת את מערכת המשפט שזקוקה לתיקון, מגנה כל אמירה של חבר קואליציה שמדבר בעד ערכי המשפחה, ובכללי נראה שאחרי שהבטיח את שרידותו הפוליטית, הוא מתמקד עכשיו בלרצות את ה'בייס' שלו. לא הבייס הפוליטי אלא הבייס הזהותי.

אפשר לראות את זה במלחמה שמנהל נתניהו נגד שינוי 'חוק הנכד'. יש עכשיו הזדמנות היסטורית לחולל מהפך. בגלל החוק הזה מדינת ישראל הופכת דה-פקטו למדינת כל אזרחיה. עשרות אלפי גויים ממדינות ברית המועצות לשעבר עולים לכאן ונטמעים בין תושבי הארץ. מבחינת הציבור הליברלי בישראל 'חוק הנכד' הוא בשורה פנטסטית. עולה לכאן ציבור שאין לו זיקה ליהדות וגם לא תהיה לו, שמשמש משקל נגד לכוח האמוני המתעצם במדינה. אם יאיר לפיד וליברמן יתחזקו בבחירות הקרובות, זה יהיה בזכותם.

מנקודת מבט יהודית מדובר בחורבן הבית. בפתח הקטן שיטביע את הספינה הזו.

וזה בדיוק העניין. כשזה נוגע למהות, כשזה נוגע לעניינים עקרוניים, אחרי שהבטיח את שרידותו הפוליטית, נתניהו שם את הזהות שלו לפני החברים שלו.

לנתניהו חשוב שבקבוצות הייחוס שחשובות לו, במגזר החילוני, האקדמי, איפה שהוא רוצה שיחשיבו אותו, לא יראו בו בוגד. שעדיין יעריכו אותו.

ומנתניהו לספורט.

הסיבה שאנשים בוחרים מדינה לאהוד אותה. אנשים לא נהנים לראות קבוצות בועטות זו בכדורה של זו. הם נהנים מתחושת ההשתייכות, גם היא סינתטית בעליל.

ברגע שהוא בוחר מדינה להזדהות איתה, הוא נהיה חלק מהמשחק. זאת קבוצה "שלו". הוא לא סתם מסתכל על אנשים רצים ובועטים בכדור. יש לו קבוצה, ועליה הוא מוכן להילחם. לאבד שעות עבודה, להסתכסך עם אשתו, להידחס בערב לפיצוצייה ולאכול ג'אנק פוד, אבל העיקר שיש לו מישהו לשמוח בשמחתו, ולהתעצב בעיצבונו.

יש לו סוף סוף תחושת השתייכות.

להרגיש שייך

וזה מביא אותנו גם ל'בית עין'.

לא יודע כמה ממשתתפי ההילולות השבוע העמיקו בספר ה'בית עין' ויודעים לצטט אימרות ממשנתו של בעל ההילולא. אבל לא זה מה שהם חיפשו. הם רוצים השתייכות. ור' מיילך נותן להם תחושת השתייכות על סטרואידים.

השתייכות לאמונה, לשמחה, לריקוד, לשירי דבקות, לשמחה תמימה בקב"ה. בלי שאלות. בלי לפשפש במעשיהם. באמצעו של יום חולין סתמי, בין סוכות לחנוכה, הם מקבלים כמה שעות מזוקקות של שמחה אמיתית עם הקב"ה. וזה בדיוק מה שהם מחפשים.

בשביל זה הם חוזרים מוקדם מהעבודה, רצים הביתה רק להגיד שלום, ונוסעים באמצע הלילה לצפת, קורעים שערי שמיים בתפילות וחוזרים סחוטים אבל מאושרים.

ויש להם סיבה: סוף סוף הם מרגישים שייכים.

ואולי זה הדבר הכי חשוב בדור שלנו.

כשרואים שאנשים כמהים לתחושת השייכות הזו, ושלצערנו הציבור החרדי לא מצליח תמיד ליצור את תחושת השייכות הזו, מבינים איזו עבודה יש לנו לעשות.

נס עשה עימנו הקב"ה ששלח לנו קרן אור בדמותו של ר' מיילך, שמצליח להעמיד על אותה שורה בפארנצ'עס ספרדים, ליטאים וחסידים, סביב דבר שגדול יותר מכולם יחד, סביב מכנה משותף אחד: תחושת שייכות רוחנית.

וזה יכול להיות ה'בת עין' או ר' ישעי'לה או מחר צדיק אחר שדמותו תחבר את כולם למשהו עם עוצמה רוחנית גדולה.

ובלבד שיכוונו ליבם לשמיים.