משפטי סדום

צחצוחי החרבות בין רוסיה לאוקראינה, שעלולים לגלוש בכל רגע למלחמה אזורית עקובה מדם ולפתוח מרחץ דמים איום ונורא – צמחו אצלנו לביקור אירוני. דווקא בזמן שבו הפכה מדינת ישראל ל'גן עדן' האולטימטיבי עלי אדמות, כשאף שירות ציבורי אינו עובד ויד ימין אינה יודעת מה עושה יד שמאל – ראש הממשלה המנותק של ישראל משגר גלויה לים השחור: הוא מציע את שירותי התיווך האדיבים שלו לנשיא רוסיה פוטין ונשיא אוקראינה זלנסקי. "בואו לירושלים, תעשו פסגת שלום", הוא שולח את המסר הכי מנותק והכי לא מודע לעצמו שראש ממשלה שיגר אי פעם.

צריך להתעכב רגע כדי להבין את עוצמת המופרכות של האירוע: ראש הממשלה הכי לא-יוצלח שמדינת ישראל העמידה מאז 1948, האיש שאינו מצליח להשליט סדר לא בממשלתו, לא בקואליציה המתפוררת שלו, לא במפלגתו ובקושי בביתו – הוא זה שמתיימר להעמיד את כישרונותיו הידועים כדי לעשות סדר בין רוסיה לאוקראינה.

מודעות עצמית מעולם לא הייתה הצד החזק של הממשלה הזו; ממשלה שבוזזת וזוללת מכל הבא ליד, אבל נואמת על סדרי שלטון ודמוקרטיה; ממשלה שאין מהלך עקום אחד שאינה חתומה עליו – מהפניית משאבים אדירים למקורות מגוחכים וחסרי ערך, סדרה של מינויים שקרובים להגדרה של מינויים פיקטיביים, וכעת נוספה גם קריסה מפוארת ורשמית של כל השירותים שמדינה אמורה להגיש לאזרחיה.

הקורבנות האחרונים בתור הם תלמידי בתי הספר, האוכלוסייה שנמצאת בסיכון הנמוך ביותר מול הקורונה. מניידים אותם מהכיתות ל'זום', זורקים אותם מהבידודים לחופשות, מייצרים אצלם פערים לימודיים וחסכים פסיכולוגיים ומעמידים את עתידם הלימודי והחינוכי בסכנה, משום שמשרדי הממשלה אינם מסוגלים להסתנכרן על מדיניות שפויה ואחידה.

ולמרות כל הכישלון הקולסאלי, ועל־אף הקטסטרופה הרב-תחומית – כה גדול הוא הניתוק, עד שנפתלי בנט לא רואה כל בעיה להציע שירותים בינלאומיים מגוחכים מהריביירה הישראלית למעצמות תבל. "בואו, תעשו פסגה בירושלים", הוא הציע לקרמלין, רגע לפני שפוטין העביר את ההודעה המטופשת לתיקיית 'ספאם'. אל תדאגו: בנט לא התכוון ברצינות. הוא לרגע לא חשב שמישהו ייקח את הצעתו ברצינות. אבל המחשבה לפיה ספין כזה יכול להקנות לו חמש דקות של שקט תקשורתי – היא מופרכת כשלעצמה.

בשבועיים האחרונים קיימתי שיחות עם כל מיני אנשים שבאים במגע עם נפתלי בנט. ניסיתי להבין מהם, האם בנט מודע לפחות לקריסה המפוארת שמתרחשת סביבו. האם הבין שקרס וכשל ודינו ללכת הביתה, ואלמלא הייתה כאן השיטה הפוליטית כה משונה – סביב להניח שהיה בורח מהעין הציבורית לשלושים השנים הבאות.

"תתפלא", מסבירים לי חלק מהאנשים, "בנט בטוח שהוא מנהל את המדינה במשבר הנוכחי בצורה סבירה פלוס. הוא חושב שהאשמים היחידים בכך שמדיניותו לא הופכת רשמית להצלחה מסחררת – הם השרים הסוררים, וחברי הכנסת שמפרים את המשמעת הקואליציונית. בלעדיהם, טוען בנט, דעת הקהל הישראלית הייתה מחבקת אותו ולא חובטת בו ללא רחמים כפי שאנחנו רואים בימים אלה". עד כאן דברי המקורבים.

אוי, רב חובל

רמת הניתוק של בנט מהמציאות היא כל כך מוחלטת, עד שמבחינתו, העובדה שאף אחת מתוכניותיו למיגור הקורונה לא יושמו מרמה של תוכנית לשלב של הלכה למעשה – הוא דבר של מה בכך בעיניו. יקרה או לא יקרה, ימומש או לא ימומש – אין זה רלוונטי. העיקר יש תוכנית. כאילו מדובר במשחק מונופול ולא בניהול מדינה; כאילו לא מדובר בהחלטות בעלות השפעה על עניינים של חיים ומוות.

בבלפור של בנט מורגש במיוחד החיסרון במוסד מסודר של קבלת החלטות. סביב כל תהליך אפשר להתווכח האם הוא סביר או לא, צופה פני עתיד או לא, ארוך טווח או קצר מועד, כמה מדובר בהחלטה פופוליסטית וכמה בהחלטה אחראית. אבל אצל בנט – אנו כלל לא מגיעים לדיון הזה. פשוט כי אין תהליך שכזה. אצל בנט לא מתקבלות החלטות.

מדינת ישראל בהובלת בנט היא ספינה ללא רב-חובל, ללא מנוע, ששטה לבדה לאשר שיישא אותה הרוח. בתא הקברניט יושב אדם סהרורי במבט זחוח ואומר: 'יהיה בסדר, בסוף נגיע לאן שנגיע'.

גם בבוקר יום רביעי, כאשר מחלקות רפואיות מתחילות לקרוס, מספרי הנדבקים מגיעים לשיאים חסרי תקדים, ותשעה מיליוני אזרחים אינם יודעים אפילו מה הן ההנחיות – לבנט יש את החוצפה והטיפשות להציע שירותי עזרה לרוסיה ואוקראינה. במקום להתאפס על עצמו ולמנות שר בריאות מקצועי שינווט את הספינה המיטרפת הזו ליעד בטוח כלשהו – הוא עסוק בשעשועי ספינים שלא ישרדו אפילו את המרווח הצר שבין שיגור ההודעה לכתב מדיני מתמסר לבין פרצי הצחוק והזלזול שיקדמו את פני הספין הנלעג.

הבלתי נספר

השבוע שוחחתי עם אחד היהודים שיוצא ונכנס בבית הלבן – גם בתקופת טראמפ וגם בתקופה הנוכחית, של ביידן. "הטרגדיה של בנט", אמר, "שהוא פשוט לא נספר בוושינגטון. הייתה ציפייה שבממשל שכועס על בנימין נתניהו ופגוע ממנו – יהיה צ'אנס רציני לכל מנהיג אלטרנטיבי שאינו נתניהו. בנט היה אמור ליהנות מההפקר ולאכול את פירות האיבה הדמוקרטית לנתניהו. בפועל, קורה הפוך: גם הבית הלבן הנוכחי עוקב אחרי נתניהו יותר מאשר אחרי בנט. בנט מקבל בבית הלבן יחס של מעין אתנחתא קומית לא מוצלחת. בדיחה לא מוצלחת של הישראלים. מישהו שלא שווה להשקיע בו אפילו החזרת שיחת טלפון".

אם נכונים הדברים, הרי שמדובר ביחס הכי משפיל שקיבל ראש ממשלה ישראלי אי פעם בתולדות המדינה. אפילו יצחק שמיר המנוח, בשיא המתיחות הקרבית שלו מול הבית הלבן של בוש האב ומזכיר המדינה ג'יימס בייקר, שהיו עוינים מאוד לישראל – זכה למינימום של כבוד. החזירו לו שיחות כשצריך. ידעו להפריד בין המחלוקת המדינית לבין הצורך להתייחס בכבוד לראש ממשלה הישראלי.

כך היה גם ביחסי אובמה-נתניהו, שנחשבים לתקופת שפל ביחסי הבית הלבן ומדינת ישראל: היו מריבות ותדרוכים הדדיים, אבל היה יחס של כבוד דיפלומטי. היו שיחות, מפגשים ותיאומים. אבל בנט הוא פשוט אוויר בבית הלבן. אגב, לא בשל כעס כלפיו, לא בגלל מה שהוא עושה או לא עושה. פשוט רואים בו דמות חסרת משמעות, שמשקלה כמשקל נוצה.

בנט ממתין בדריכות לחודש אדר א', אז, לפי התחזיות האפידמיולוגית, צפוי גרף התחלואה לרדת. או אז מקווה בנט להיחלץ מהברוך ולנסות לשקם מעט מתדמיתו הציבורית. עד אז, אין באמתחתו שום תוכנית. רק לחכות לגורל ולייחל לנס משמים.

• • •

לעמית חדד, הפרקליט המהוקצע של בנימין נתניהו, הייתה תוכנית מגירה ברורה שאותה הוא נושא מרגע פתיחת המשפט של נתניהו. שפן שהוחזק במעמקי הכובע, והיה מוכן לשליפה ברגע הנכון. לפי התוכנית שהגה יחד עם עמיתו פרקליט הצמרת בעז בן-צור, ככל שיקרסו טיעוני התביעה, הראיות יהפכו למגוחכות והאישומים יתבררו כעורבא פרח – כך הם ינתבו את השופטים למקום של גישור ופשרה. לב התוכנית היה, שבית המשפט, שיראה את הראיות הולכות וקורסות – יעצרו את הביזיון מיוזמתם וישלחו את הצדדים, כלומר את פרקליטי נתניהו והפרקליטות, לשבת בחדרים סגורים ולסכם על מתווה לסגירת התיק.

הרעיון היה למצוא פרזנטור בדמות אהרן ברק, שיעביר לשופטים את מסריו בדבר הכדאיות לסגור את התיקים מחוץ לכותלי בית המשפט, בנימוקים של ראיות חלשות, לצד רצון לפתור את אחד השסעים החברתיים המשמעותיים בתולדות המדינה. המסרים לברק הועברו מספר פעמים. נשיא בית המשפט העליון הבין את הצורך להציל את מערכת המשפט מעצמה ולסייע בדחיפתו של מהלך שיסיים את הסאגה הזו.

אלא שהיוזמה נבלמה בפתחו של אולם הדיונים בבית המשפט המחוזי בירושלים. לגודל אכזבתם של פרקליטי נתניהו, השופטים לא שיתפו פעולה. לא ברור האם זוהי הנאת השופטים מהשתזפות יומיומית באור הזרקורים של אחד התיקים הכי מסוקרים ומתוקשרים בתולדות המדינה, או שמא זוהי 'הקטנת ראש' קלאסית מצד שופטים שעושים את עבודתם על פי הספר ומעדיפים שלא לחשוב מחוץ לקופסה מול תמונת מציאות של תיקים הקורסים מול עיניהם מדיון אחד לזה שאחריו.

מה לא היה לנו בדיונים האחרונים של המופע המשפטי שאנחנו רק בראשיתו? גילויים על העלמת ראיות מצד הפרקליטות, עדי מדינה שהפכו לעדי תביעה נגד המדינה, חשיפתן של שיטות חקירה אפלות ומסמרות שיער, סיפורים על התעללות פיזית ונפשית לשם סחיטת הודאות בשיטות כמעט מאפיוזיות, והנתון המטריף מכל: אגף חקירות שלם במדינת ישראל הניח לכנופיות הפשע לחגוג באין מפריע, כי כל המערכת הייתה ממוקדת בשריפת 300 מיליוני שקלים בתיק שכעת כל המומחים מודים שדינו להיסגר בהסדר טיעון.

כך או כך, השופטים החליטו לא להתערב. במקביל, שעון החול של כהונת מנדלבליט הלך ואזל. מנדלבליט עומד לפרוש, ופרקליטי נתניהו נחרדו רק מהמחשבה על כך שהפרטנר הבא שלהם לרקימת הסדר טיעון יהיה מישהו שימונה על ידי גדעון סער, היריב המושבע, הארסי והאובססיבי של נתניהו.

כל תולדות ההסדר

בעז בן-צור היה הראשון שהציע לנתניהו לקום ולעשות מעשה, ולהציע למנדלבליט דיל שייסגר עד לסוף החודש הלועזי הנוכחי, מועד פרישתו של נתניהו. נתניהו הסכים לאמץ את הרעיון, והציב שני יעדים: הראשון – כלפי חוץ. "תביאו כל הסדר שאתם יכולים, העיקר שזה יהיה ללא קלון. גם אם מדובר בתשלום של קנס או עבודות שירות – אני אדע לבלוע את זה. אבל על הקלון לא מתפשרים".

כדי להבין מדוע נתניהו חושש כל כך מסעיף הקלון עד כדי מוכנות לפוצץ את העסקה – נסביר: מדובר בסעיף בעל משמעות הצהרתית, לפיה מעשיו של נתניהו ראויים לעמוד מול הקלון לאות חרפה ובושה. המשמעות הנוספת היא הרחקה מהשדה הפוליטי לשבע שנים. נתניהו לא יוכל לכהן כחבר כנסת או כשר, וכנראה שגם לא כיו"ר מפלגה, ובטח לא כראש ממשלה.

היעד השני שהציב נתניהו: לשווק את העסקה בבית פנימה. קרי: לשכנע את רעייתו ושני בניו בכדאיותו של ההסדר, במקום להמשיך ולהילחם על החפות שבה נתניהו, משפחתו ופרקליטיו משוכנעים בכל לב.

במעגל הראשון של נתניהו, כולם תמימי דעים סביב ההסכמה לפיה נתניהו צריך לתפוס את הדיל בשתי ידיים ולחתום עליו במהירות. אבל כאן החלה תפנית: בכירי הפרקליטות, ובראשם ליאת בן ארי שניהלה את התיק, הודיעו למנדלבליט כי לא יסכימו לשום דיל שלא נושא בחובו קלון. הם מוכנים לביטולו של אישום השוחד, אין להם בעיה עם כיווץ התיק לסעיפי מרמה והפרת אמונים, אבל על דבר אחד הם עומדים: שסעיף הקלון יהיה חלק בלתי נפרד מן ההסדר, ולא כפי שפרקליטי נתניהו הציעו, להעביר את סעיף הקלון להכרעת בית המשפט.

בפרקליטות טענו עוד, כי אין כל סיכוי לגבש דיל רציני בחלון הזמן הצר שנותר עד ללכתו של מנדלבליט, בתוך פחות משבועיים. "זה לא רציני, זה לא מעשי, צריך לעצור את המגעים. התבזינו בתיק הזה מספיק", אמרו בכירי הפרקליטות.

מנדלבליט נעלם למשך יומיים, ואו אז קם עם הצעה מעודכנת: שלושת חודשי עבודות השירות – צמחו לשישה ואף יותר. גם הצעתם של פרקליטי נתניהו להותיר את ההכרעה לגבי הקלון לבית המשפט – נדחתה על ידי מנדלבליט, שמתעקש כי נתניהו יחתום רק על הסדר שסעיף הקלון הוא חלק בלתי נפרד ממנו. אחרת, הודיע היועמ"ש, אין על מה לדבר.

על כרעי תרנגולת 

מאחורי הקלעים, עוזרו של מנדלבליט, חגי הרוש, העביר לפרקליטי נתניהו מסר לפיו הוא לא רואה שום היתכנות לכתוב את כתב האישום המעודכן מחדש בפרק הזמן שנותר – פחות משבועיים. "אין סרט כזה", אמר הרוש. ואכן, ביום רביעי התהלך נתניהו בכנסת ופיזר רמזים לפיהם הסיכויים להסדר קלושים – גם בגלל קוצר הזמן ובעיקר בשל התעקשותו של מנדלבליט על סעיף הקלון. נראה שנתניהו די השלים עם פיצוץ העסקה, והוא נחוש להמשיך במאבק המשפטי.

אולם ממידע שהגיע לידינו בערבו של יום רביעי השבוע – שני הפרקליטים, בעז בן צור ועמית חדד, מאיצים בנתניהו לעשות הכל כדי להגיע לעסקה. במיוחד הם מנופפים בדמות שגדעון סער מנסה בכל הכוח להנחית בלשכת היועמ"ש כיורשתו של מנדלבליט – הגב' גלי בהרב מיארה. האחרונה תהיה מחויבת לסער ותפעל בשליחותו כדי לסכל כל יוזמה שתקל על נתניהו.

ולגבי הקלון, מסבירים פרקליטי נתניהו לקליינט שלהם, יש בהחלט אפשרות 'לבנות' על נשיא המדינה יצחק הרצוג, שבחלוף תקופה של כשנה או שנתיים יסכים להעניק חנינה שכוללת בחובה את מחיקת הקלון, מה שיאפשר לנתניהו לשוב במהרה למשחק הפוליטי.

הפרקליטים מסבירים לנתניהו, כי למרות החורים שנחשפים בגבינה השוויצרית של תיקי האלפים – ההליך הזה עלול להסתיים בסופו של דבר בשנה בכלא. העובדה שמנדלבליט מוכן להסתפק בעבודות שירות במסגרת הסדר טיעון – אינו מעניק שום ערובה לכך שזה יהיה גזר הדין במקרה של המשך המשפט. מתחם הענישה בעבירות שנתניהו מואשם בהם בשלושת התיקים, כולל בתוכו אפשרות סבירה למאסר בפועל.

כעת נותרנו עם מצוקת הזמן. בתוך תוכו מוכן נתניהו לחצות את הרוביקון ולחתום על הסדר הטיעון. הוא ייתן למעריציו הנאמנים לתקוף את מנדלבליט בחפות וגידופים, אבל במקביל – אין לו בעיה לשבת עם מנדלבליט ולסגור עסקה. תמיד הייתה לנתניהו היכולת להתיישב לשולחן עם אויבים מרים כדי לקדם מהלך שהוא מזהה ככזה שייטיב עימו. אבל בסופו של דבר, צריך לחזור ולהיות ריאליים: גרירת הרגליים שנמשכת גם עתה, אינה מבשרת על סיכויים גבוהים לסגירתה של עסקה. זה כבר לא כל כך 'בכדי שייעשה'.

סירחון שעולה לשמים

הסיפור של תיקי נתניהו נושא בחובו מסר מובהק עבורנו. זה לא רק מקרה של אדם בשם בנימין נתניהו שעומד מול מערכת אכיפת החוק; אלו פניה של מערכת שלמה שנחשפת במערומיה בימים אלה, ותסמרנה שערות ראשו של כל אזרח שמבין מה השורה התחתונה של כל ההסדרים הללו. הרי לפני זמן לא רב עמד יועץ משפטי לממשלה והגיש כתב אישום נגד ראש ממשלה בהאשמות של שוחד, כאשר מיליארדי שקלים מתעופפים באוויר: הטבות לבזק, השחתה ציבורית, סגירת עסקאות עם כלי תקשורת, רכבות של בקבוקי ויסקי ומארזי סיגרים שסופקו בדרך מושחתת. מה לא.

לכל אזרח סביר היה ברור, כי המשקל הציבורי להודעתו הדרמטית של היועץ המשפטי, הוא שנתניהו עומד לבלות את שארית חייו מאחורי סורג ובריח. כה חמורות ההאשמות. אבל אז מתברר פתאום, שמנדלבליט מוכן לעשות פליק-פלאק, לסיים את הסיפור בשלושה חודשי התנדבות באיזו עמותת חסד. מאות אנשים עמלו על בניית התיקים הללו, 300 מיליון שקלים הושקעו, והציבוריות הישראלית יצאה לסף מלחמת אזרחים בגין המחלוקת סביב אחד התיקים הכי מסעירים בתולדות המדינה.

וכל זה מוביל לבסוף לתוצאה אחת ויחידה: הגלייתו של בנימין נתניהו, ראש הממשלה הימני הכי חזק שהיה כאן, אל מחוץ למשחק הפוליטי. וכאן שואל הבן, גם אם הוא רק בן חמש למקרא: אם אמנם מדובר בנוכל שפרץ לכספות המדינה ולקח מיליארדים – מה הסיבה לעצור את התהליך המשפטי בעודו באיבו באופן שמנוגד לכל אינטרס ציבורי סביר; אבל אם כל האישומים כבדי המשקל הללו נתפרו רק כדי לייצר את המסלול להליכתו הביתה של ראש ממשלה דמוקרטי – האם זוהי לא העדות המובהקת ביותר לכך שמדינת ישראל מתמודדת עם מערכת המשפט הכי מסואבת ואנטי דמוקרטית מבין המדינות המערביות?!

אם אכן מדובר בתיקים כה רזים, באישומים כה דלים ובענישה כה סמלית – מדוע תיזזתם מדינה שלמה? מדוע עשיתם הכל להחליש ראש ממשלה שהעם בחר בו פעם אחר פעם? מהיכן העוז לבצע הפיכה שלטונית בכלים משפטיים בשל תיקים שאתם עצמכם מבינים כעת עד כמה הם בלתי מבוססים ולכן אתם מוכנים לסגור אותם, ובלבד שיושג היעד הסופי – גירושו של נתניהו מהחיים הפוליטיים?

למרבה הצער, אותן שיטות אפלות הופעלו גם כלפי מנהיג אחר במפלגות הימין – יו"ר שס אריה דרעי. כולנו זוכרים אלו האשמות קשות וחריפות הוטחו בדרעי עם התפוצצות החקירה, לפני שש שנים. גם אז, מאות פרקליטים גויסו כדי לבנות את התיק. יצאו הכרזות על שוחד במדינות העולם, תורמים שתרמו מיליונים, כספים שהוחזרו ובתים שנבנו. ולבסוף, מנדלבליט מודה בקולו ש"ההר לא הוליד אפילו עכברון".

וראו זה פלא: במקום שמערכת המשפט תפרסם הודעת התנצלות רשמית על שפיכת הדם, על המטת קלון, על שקרים שהופצו על האדם ומשפחתו – המערכת חותרת לסגירת התיק, וגם דורשת פרס בתמורה: שדרעי, עוד מנהיג ימני חזק ובלתי מעורער פוליטית – יעזוב את החיים הפוליטיים.

אנחנו מנסים להבין: אם אפילו עכברון לא מצאתם – מניין עזות המצח, מאיפה גסות הרוח, לבוא למאות אלפי מצביעים ולומר להם: מכיוון שכוח השררה בידינו, אנחנו דורשים מדרעי לעזוב את החיים הפוליטיים למרות שלא מצאנו אפילו עכברון או שפן קטן.

לעמורה דמינו

הקליינט השלישי הוא יעקב ליצמן. הוא הסתבך כשהתערב כשר הבריאות לטובתה של מעדניית סלטים בשכונת עזרת תורה בירושלים. כנראה עשה מעשה לא חכם. ובמשך שנים תלויה מעל ראשו עננה בשל אותה טובה שביקש לעשות לבעל המעדנייה.

ליצמן, כמו יהודי פולני חכם, לא חיכה לטלפון מהיועץ המשפטי, אלא התנדב מיוזמתו לתת את ראשו. וראו זה פלא: מאז שליצמן אמר את דברו, מתנהלים מגעים שיובילו ככל הנראה לסגירת התיק ולפרישתו מהשדה הפוליטי. כי מה רוצים הפקידים במשרד המשפטים? לא צדק ולא חוק, אלא להשפיע דרך המערכת המשפטית כדי להביא לריקונו של מחנה הימין מדמויות חזקות ומשפיעות.

יהיה זה אכזרי מצידנו לצפות שיהודים חכמים ימשיכו להיות קורבנותיה של מערכת שמתנהלת בשיטות אפלות. יום יבוא ונבין מי נתן את ההוראות ואיך עבדו מערכות המידעים בצינורות התת-קרקעיים של משרד המשפטים. לנו יש רק הזדמנות אחת: לנצל את חשיפת האמת הזו כדי לומר למי שצריך, שאמנם השלטון אינו בידינו – אבל חמורים אנחנו לא.

וכאשר נתפלל על ממלכת הרשעה שתעבור מן הארץ – נכוון גם לאותם עריצים משפטיים שהרסו את חייהם של אישי ציבור ומשפחותיהם, ערמו הרים שהתגלו כעכברונים, ובמקום להיתלות אל עמודי הקלון – הם אלה שפורצים בצחוק גדול ושולחים מנהיג אחרי מנהיג לשבת בביתו ולגדוע את השפעתו. בלי ראיות משפטיות, בלי ביסוס ראייתי, רק מכוח הרצון של פוליטיקאי לסיים עינוי דין שנמשך שנים ולזכות לקצת שקט בחייו.

ומי מתנדב להיות התליין, זה שחותם על פקודת הגירוש של מנהיג הימין נתניהו וגם למכור זאת בתקשורת כמהלך נכון? אהרן ברק, האיש שבשם מערכת המשפט הפך את כל מה שיהודי ולאומי למגונה, ואת כל מה שמתבולל ושמאלני לטהור. הכל כמובן בשפה משפטית גבוהה ובעברית נמלצת. כמה סמלי שהאיש שיצר את הפלטפורמה לכוחנות הבלתי נגמרת של מערכת החוק – הוא זה שמתבקש לשווק את 'ההסדר' שמרחיק אישי ציבור מהמערכת הפוליטית בלי שום ראיה כמעט, רק כי הם לא באו בטוב בעין של השמאל.

לסדום היינו, לעמורה דמינו.