יוסי אליטוב
ו' אייר התשפ"א
ביום שני השבוע ירד האסימון לראש הממשלה נתניהו, וכמו אבן כבדה מאוד נגולה מעל ליבו. ביבי שנכנס לפגישה עם נפתלי בנט – לא אותו נתניהו שיצא ממנה. הוא נראה היה נינוח, משוחרר ורגוע הרבה יותר. משהו מהותי מאוד השתנה בתפיסה הפוליטית שמנחה אותו ואת בכירי הליכוד.
עד לאותה פגישה – נתניהו פעל במסגרת הנחת עבודה לפיה מנהיג 'ימינה' מתואם עם יאיר לפיד במזימת מחשכים להקמת משותפת של ממשלה אלטרנטיבית. לפי אותה הנחה פרנואידית, בנט סופר את הימים עד לפקיעת המנדט שניתן לנתניהו, רק כדי לעשות 'ביי-ביי' מהדהד ולברוח לזרועותיו של לפיד שאיתו יחלוק את השלטון. רעם משאית ההובלות שתחנה מחוץ למעון בבלפור כבר ממש הצטלצלה באוזני־רוחו של ראש הממשלה, כשבנט עומד לפניה ומכוון את התנועה החוצה מהמעון.
נתניהו, ששיווק את התזה האמורה לכל בני שיחו, ידע לפרט בפרוטרוט על טיוטות של הסכמים שמוחלפים בין צוותי מו"מ חשאיים מטעמם של האדונים לפיד ובנט, כולל חלוקת תפקידים מסודרת, סיכומים על רוטציה וכל פרטי הפרטים הנדרשים להקמתה של ממשלת שמאל.
"מה שאנחנו רואים פה זו הצגה", אמר ראש הממשלה למקורביו עד לימים האחרונים. "אני מכיר את שלום שלמה (היועץ הפוליטי של נפתלי בנט. י"א). הוא והלל קוברינסקי (יועצו של לפיד. י"א) סגורים על כל הפרטים ורק בתקשורת ובפגישות כאן הם מציגים מצג שווא כדי לצאת טוב בימין, כאילו הם בדקו גם את האופציה של ממשלת ימין. לצערי", הוסיף נתניהו, "שניהם נשענים על העץ הגבוה שסמוטריץ' מתבצר עליו בזה שהוא לא מסכים לשום ממשלה בתמיכת רע"ם".
את התפיסה הזו שיווק נתניהו עד לפגישתו השלישית במספר עם נפתלי בנט, שנערכה ביום שני השבוע. בפגישה המדוברת הצליח נתניהו להשתכנע כי התמונה הפוכה לגמרי, או לפחות שונה מאוד מכפי שחשב. הפעם, בנט דאג להוכיח לו באותות ובמופתים, כי אין דבר שהוא איננו מוכן לעשות כדי שתקום ממשלה ימנית בראשותו של נתניהו. עד לתום 28 הימים – בנט נותן לראש הממשלה לעשות הכל כדי להקים ממשלה, כולל מוכנות לתמוך במהלך להצגת ממשלת מיעוט, בלי רע"ם ובלי סמוטריץ', תוך תקווה שאנשי 'הציונות הדתית' ידירו את רגליהם מההצבעה ולא יצביעו נגד ממשלת המיעוט.
"אני איתך במאת האחוזים", אמר בנט לנתניהו. ומדיבורים למעשים – השניים הושיבו צוות של משא ומתן שהחליף טיוטות ופרטים החל משעות הערב של יום שני. הדיבור כעת הוא על תיקי הביטחון והחוץ לבנט ושקד, ובדיקת אופציות לגבי רוטציה אפשרית לבנט בראשות הממשלה.
הסיבה שבגינה השתכנע נתניהו כי בנט מעדיף ממשלה בראשותו ולא מדובר בהצגה מלאכותית – היא הפנמה לפיה שיקולי הריאל-פוליטיק האישיים של בנט, הם שנותנים לו להבין שממשלה כזו היא הדבר האחרון שכדאי לו לנסות. בנט הבין את היעדרה של תוחלת חיים בממשלה עם לפיד. בסופו של דבר בנט חי בימין ויודע שזה המגרש בו כדאי לו לשחק. כל אופציה אחרת אולי תזכה אותו בשורה בוויקיפדיה על אודות כהונה קצרת-מועד ברשות הממשלה, אבל תביא את הקץ על מנהיגותו הפוליטית.
צילום: פלאש 90
פה נפרדות דרכינו
איפה לא השתנה בנט, לצערו ותסכולו הגדולים של נתניהו? בבחירות החמישיות. בכל סמטה שבה ניסה נתניהו לחלץ מבנט הבנה לפיה אם לא תצלח משימת הורדתו של בצלאל סמוטריץ' מהעץ, ולחילופין לא יעלה בידיהם להעביר ממשלת מיעוט – תהיה הסכמה לבחירות חמישיות – הוא נתקל בקיר בטון אטום. בנקודה הזו מתפצלות לגמרי דרכיהם של נתניהו ובנט.
האחרון, שחושש להימחק פוליטית במקרה של בחירות חמישיות, הודיע לנתניהו בשפה הכי ברורה, בלי להצטעצע ובלי למצמץ: "אחרי שאתה תסיים את הקילומטר ה־101 שלך ולא תצליח להקים ממשלה – אני לא אסכים לבחירות, אלא אבדוק כל אופציה אפשרית לממשלה אלטרנטיבית עם לפיד". כמובן, בנט עוטף את דבריו באסון הלאומי שגלום בבחירות חמישיות, אולם מאחורי כל אמירה אידיאולוגית של פוליטיקאי עומד שיקול אישי כמוס. מי כמו נתניהו יודע.
נתניהו התחלחל. "אז אתה תמליך את השמאל?", סנט בבנט, והאחרון הגיב: "למה אתה קורא לזה שמאל? אם אני וסער נחבור לממשלה בתנאים של שליטה פריטטית עם לפיד – זה יהיה ימין לא פחות מהממשלה שהקמת עם ניסנקורן ופרץ". נתניהו הבליע עווית של סלידה.
לבנט היו גם טענות קשות לפרוס באוזניו הבוערות של נתניהו. המונולוג הארוך שהשמיע, נשמע בערך כך: "אתה מאשים אותי בכך שאני 'בונה' על ההתנגדות של סמוטריץ' לעבאס, ואני מוכיח לך שאעשה כל דבר כדי שממשלה כזו תקום. אבל אני לא מבין אותך – למה אתה לא מפעיל מנופי לחץ על סמוטריץ'?"
בנט נשמע טעון: "שרפת כבר שבוע מאז שקיבלת את ההרכבה", רטן בפני נתניהו, "ואני לא רואה שום הפגנות, שום אמצעי לחץ. אין משלחות רבנים לרב דרוקמן, אין ביקורים בבית אביו של סמוטריץ'. הרי אתה, ביבי, שלא רוצה שנלך לממשלה עם לפיד – היית אמור להפוך כל אבן וכל גרגר אדמה כדי להוריד את סמוטריץ' מהעץ. ובמקום זה – אתם מציגים אותי באור שלילי? למה המפגינים שנשלחו להפגין מחוץ לבית שלי, של איילת שקד ושל זאב אלקין – לא נשלחים לביתו של סמוטריץ'?"…
המתווה הסודי לממשלה
במפגש הנוסף ביניהם, שנערך בצהריו של יום שלישי – כבר ניתן היה לזהות ברק של עידוד בעיניו של נתניהו. על פי התוכנית שגיבשו שני היריבים הפוליטיים המרים הללו – תוכנית שעליה אתם קוראים לראשונה בטור זה – הוחלט להציג בקרוב ממשלה ללא סמוטריץ' ורע"ם, מה שנקרא ממשלת מיעוט, מתוך אמונה, או יותר נכון תקווה – שסמוטריץ' לא יתנגד לממשלה שכזו.
בנט, שבפגישות הראשונות אמר לנתניהו "אני לא הולך איתך עד שלא נדע איפה בצלאל", כבר אומר עתה לנתניהו: "אני הולך איתך לכל מקום – אבל עד לבחירות חמישיות". גם חילופי הטיוטות לגבי התפקידים והדרישות – מותירים אצל נתניהו תקווה לפיה בנט לוקח את העניין ברצינות.
מצד שני, נתניהו מודאג מהשֶׁדֶר של בנט על חוסר העניין שלו להתמזג בליכוד. "אני לא יודע למה אתם מריצים בתקשורת ספינים על התמזגות", אמר בנט לראש הממשלה באחד המפגשים ביניהם. "אני לא מעוניין בזה. אם נקים ממשלת ימין – אני אכנס בתור יו"ר 'ימינה', ולא בתור ספיח בליכוד. נשאר בינינו רק לסגור את סעיף הרוטציה". נתניהו נדהם.
הסירוב הזה של בנט להצעת המיזוג הנדיבה – מעוררת תמיהה רבתי. הרי זה היה חלומו וחלומה של שקד מאז ומקדם. לא היה צומת שבו לא ניסו בנט ונתניהו להשתחל לתוך הליכוד, ולא היה צומת כזה שבו לא פגשו את נתניהו עומד וחוסם בגופו את הניסיונות הללו. עכשיו, כשהשערים נפתחים – הם אלה שמסרבים? "זה לא הגיוני", אומרים בליכוד.
"האם בנט לא מפרגן לשקד כניסה לליכוד?", שואלים אנשי הליכוד בהומור, "או שהוא סתם רוצה לשמור את הקלפים צמוד לחזה?" כך או כך, נתניהו מאמין שהפחד מפני הימחצות בבחירות – יגרום לבנט להסכים לכל מתווה של כניסה לממשלת הימין, כל עוד הדבר יתאפשר.
אבל לא כולם בצמרת הליכוד מקבלים את התפיסה החדשה של נתניהו כלפי מניעיו של בנט. יש שאומרים שם, כי בנט הולך 'על כל הקופה': לפי התפיסה הזו, הפוליטיקאי האמביציונר מרעננה הוא מנהל מגעים חשאיים עם לפיד כאילו אין נתניהו, ורוקד בפומבי עם נתניהו כאילו אין לפיד. לפי אותה תזה, הכרכור של בנט סביב נתניהו, נועד למטרה אחת: לרכך בקרב בוחרי הימין את רעיון החבירה לרע"ם, ועם ה'הכשר' הפומבי הזה – ללכת לממשלה עם לפיד וגדעון סער בתמיכת רע"ם או הרשימה המשותפת.
אשליה ושברה
למרות האופטימיות הזהירה בסביבת נתניהו והתחושה שהנה מתקרב לו הקץ למשבר הפוליטי – אין לשלול את האפשרות לממשלה קרובה שתוקם בראשות לפיד ובנט (בסבירות נמוכה), או בחירות חמישיות (בסבירות גבוהה). הסיבה לכך פשוטה: רעיון ממשלת המיעוט בו משתעשעים נתניהו ובנט מבוסס כולו על הנחה אשלייתית לפיה סמוטריץ', בן-גביר ואורית סטרוק יאפשרו ממשלה שנשענת על מנסור עבאס – כשהאחרון נשען על החברים הלא נחמדים מטורקיה.
ומה חושב נתניהו – מי שאמור להיות הבחור הכי ריאלי וממולח בסביבה הפוליטית? ובכן, בליבו אומר נתניהו: 'סמוטריץ' לא יפיל הקמה של ממשלת ימין. הוא לא חייב להיכנס – אבל גם לא ירים את ידו נגד'. נו נו. זוהי תזה שסיכוייה להתממש נמוכים הרבה יותר מסיכוייה להיכשל.
נחשוב בהיגיון: מה פתאום שסמוטריץ', האיש שהביא זה עתה את ההישג המדהים ביותר מאז כניסתו אל המערכת הפוליטית – יסכים לראות את יריבו ומתחרהו נפתלי בנט נכנס פנימה כראש ממשלה ברוטציה, עם יתרון של מנדט אחד בודד ביחס אליו, כשסמוטריץ' עצמו נשאר בחוץ ורואה בעיניים כלות כיצד בנט ושקד משתלטים על כל השלל? למה שהוא יפרוס את חסותו למהלך של הכנסת צרה כזו לביתו, תוך הענקת תעודת כשרות למנסור עבעס והבלגה מול השתלטות של הצמד בנט-שקד על נכסי המגזר הסרוג ותקציביו? ושכל החתונה המוזרה הזו תתרחש תוך התרתם של 'האחים המוסלמים' לבוא בקהל?! זוהי ציפייה שמתאימה יותר לחלום עוועים בלילה נטול ירח – מאשר למציאות.
בכל מקרה, את ההתקרבות המפתיעה בין בנט לנתניהו אפשר לקרוא עם שני זוגות משקפיים שונים – משקפיים רגילים ומשקפי צילינדר. באלה הרגילים – ניתן לראות סיכוי מסוים לממשלה של נתניהו ובנט. עובדה היא שהשניים נפגשים בתכיפות ומקדמים מודלים לממשלה משותפת. אבל במשקפי הצילינדר – אפשר לקרוא תרגיל מתוחכם שבנט מחולל מתחת לשטח; מתווה שתחילתו הצגה של נתניהו והימין כמי שמכשירים את עבאס, וסופו ריצה עם אותה תעודת כשרות להקמת ממשלת שמאל-ימין-ערבים ברוטציה עם יאיר לפיד.
אם נתמקד לרגע באירוע הדרמטי למדי של בצלאל סמוטריץ' – אותו פרש בודד שנתניהו הכניס לכנסת על כתפיו ורגע לאחר הבחירות הפך לאיום הראשי ביותר לממשלה בראשותו ולאיש שסרבנותו מאיימת לגדוע את מגוריה של משפחת נתניהו במעון בבלפור – כדאי לשקול גם את התזה הבאה: מי יודע האם סמוטריץ' אינו מוליך את המדינה במודע לבחירות חמישיות, מתוך ראייה אחת ויחידה: לחסל את בנט ושקד באופן סופי ולשלוט לבד בציונות הדתית?
הרי גם אם יעלה בידיו של בנט להקים ממשלת רוטציה עם לפיד – לכל ברור כי זו לא תהיה ממשלה שתזכה לאריכות ימים. סמוטריץ', שאינו נחשד בתמימות פוליטית – ישמח להפוך את ממשלת האחים של בנט ולפיד לקבר אחים פוליטי עבור בנט ושקד. ממשלה כזו, על משמעויותיה והזעם האינסופי שתעורר בימין – תבשר את אקורד הסיום הסופי של דרכם בימין ובהנהגה הפוליטית בכלל.
לשם, אפשר להניח, מכוון סמוטריץ'. מהפוליטיקה החרדית שלנו כבר למדנו – שקל יותר להשכין שלום בין ימין לשמאל ובין יהודים לערבים – מאשר לעשות שלום בית בין שני תתי-סיעות באגודת ישראל. סדנא דארעא חד הוא.
פוליטיקה של מתחילים
וכמה מילים על הפוליטיקאים החרדים שלנו.
אנו עוקבים בלב נכמר אחר התבטאויות דרמטיות שנשמעות מצידם של חברי הכנסת מהסיעות החרדיות: 'בממשלה כזו נתמוך ובממשלה אחרת לא נתמוך בשום אופן'. במחילה, כל השיח הזה אינו מתחבר למציאות הפוליטית הנוכחית. המשפט הגאוני שניפקו אריה דרעי ובצלאל סמוטריץ', לפיו 'שנינו לא נסכים לרגע אחד של רוטציה שיקבל בנט בראשות הממשלה', ו'אם כבר רוטציה אז למה לא דרעי' – זוהי פוליטיקה נאיבית של מתחילים.
הרי כל הפוליטיקה מבוססת על אמנות האפשר. הנה תזכורת: לפני שנתיים כתבו כלל הפרשנים הפוליטיים דברי הספד אחר בנט ושקד שנשארו בבית מבלי לעבור את אחוז החסימה ונשארו בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חזון. והנה חלפו שנתיים, וכיום אנו יושבים ומנסים לנחש איזו ממשלה השניים יקימו. רק שבעה מנדטים, אבל המפתחות בידיהם. הפוליטיקה היא גלגל, והסוד בה היא למקסם כוח קטן לשליטה גדולה. זו בדיוק הסיטואציה שבה בנט מצוי כרגע.
אריה דרעי חושש מנפתלי בנט. בין השניים לא שררה מעולם כל אידיליה. מול שקד – המצב חמור עוד יותר. בינה לבין סביבת דרעי שוררת איבה של ממש. זאת לעומת יעקב ליצמן, אשר לו ערוצים פתוחים של הערכה ואימון עם בנט ושקד. אם לבסוף יקרה הבלתי ייאמן ובנט ייכנס איכשהו לבלפור במעין רוטציה משונה – ליצמן יהיה הפוליטיקאי החרדי הקרוב ביותר למעון ראש הממשלה. יש להניח שדרעי אינו נלהב מהרעיון.
אבל כל אלו תיאוריות בלבד. בינתיים חונה כל הרכבת הפוליטית עמוסת הקרונות הזו בחצר ביתו של סמוטריץ', ביישוב קדומים שבשומרון. הכל מוטל על כתפיו הצנומות של יהודי חריף שקומתו לא גבוהה אבל אמונתו בצדקת הדרך האידיאולוגית מיתמרת לגבהים. הוא זה שיכריע בסופו של דבר האם פני המדינה לממשלת ימין בהימנעות ערבית, או שפניה לבחירות חמישיות. יימנע סמוטריץ'? תהיה ממשלה. יתמיד בהתנגדותו? נלך לבחירות, או שתוקם ממשלת לפיד-בנט. הכל תלוי בבצלאל.
הטרגדיה של 'אֵם הישיבות'
בימי ספירת העומר אנו נדרשים תמיד להעלות בזכרוננו את האסון הגדול ביותר שפקד את היכלי התורה אי פעם. הישיבה הגדולה בתולדות העולם, עם 24,000 תלמידים, שבראשה עמד גדול הדור, מרן פאר הדור רבי עקיבא בן יוסף, בעל המימרה 'ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה'.
ודווקא בתוככי עיר התורה של אז, ב'אם הישיבות' שלאחר חורבן הבית, פוקדת את הישיבה מגפה מסתורית שבה נפטרים בזה אחר זה אלפי ר"מים, משגיחים, 'משיבים', אברכים, תלמידי חכמים ובחורי ישיבה. בשלושים ושלושה ימים – כמעט כל הישיבה נמחקת. רק חמישה תלמידים נותרים לפליטה. הסיבה: לא נהגו כבוד זה בזה.
הנרטיב הרעיוני לאותו אסון קשור דווקא להיותם תלמידים נאמנים של רבי עקיבא. דווקא בגלל שביקשו ללכת בדרכו של רבי עקיבא ואהבו את הזולת – הם לא היו מסוגלים לראות את החבר מחזיק בדעה אחרת משלהם, כזו שלדעתם היא מעוותת ואינה מדויקת. אלמלא התחנכו על ברכיה של אהבת ישראל – הם היו מפגינים אדישות לדעותיו של הזולת. וכי מה אכפת לו לאדם מה חושב מישהו שרחוק ממנו רגשית ונפשית? שיירקב את דעותיו העקומות. אבל כאשר אוהבים מישהו באמת – רוצים שדעתו תהיה קרובה לדעתנו, והאהבה הזו של תלמידי רבי עקיבא – היא שקלקלה את השורה.
מן האסון הזה למדנו לקח גדול לדורות: חיי בית המדרש בנויים מחילוקי דעות וזוויות ראייה שונות, אבל כאלו שאינם מובילים לפילוג ושנאה בלבבות. במותם הטראגי ציוו לנו תלמידיו של רבי עקיבא את הלקח הנוקב הזה – מחלוקת תורנית לשם שמים לא אמורה להוביל לידי שנאת אחים ופירוד לבבות.
בשנה האחרונה אנו עדים לשני פלאות עצומים: מצד אחד, פלא החיסונים. זכינו במתנה שאף חברה בעולם לא זכתה בה: עצירתה של מגפת הקורונה הארורה והחזרה הכמעט מלאה לחיים. חרב המוות הוסר בחסדי שמים, וכל זה קורה כאשר רוב מדינות העולם נמצאים עדיין בעיצומם של הסגרים, העקומות העולות והחרדה המטפסת, בתי החולים שבהם מפוצצים ובתי הקברות מתמלאים רח"ל. ורק כאן, בארץ שעיני השם אלוקינו בה – כל זה נגמר. אין הגדרה אחרת למציאות הזו מלבד נס גלוי משמים.
מצד שני – קורה כאן פלא שלילי, חריג ובלתי טבעי בעליל. מדינה שמסיימת מערכת בחירות רביעית בתוך שנתיים מבלי יכולת לכונן שלטון ולהרכיב ממשלה, ואווירת תוהו ובוהו מוחלטת שולטת במסדרונות השלטון. אפשר לראות בזה עסקי פוליטיקה ארציים – אבל קשה שלא לראות גם כאן את היד השמיימית. אין עוד מדינה מערבית, צעירה בשנים, עתירה בנכסים, ברוכה בכשרונות, שצועדת אחרי שנתיים של משבר פוליטי לבחירות חמישיות, ללא תקציב, עם כנסת משותקת, עם שסוע ועתיד שלטוני לוט בערפל.
רק שוטה חסר בינה לא יראה את ההתערבות השמיימית שמונעת מהמדינה המוצלחת הזו את היציבות השלטונית לה היא זקוקה. פעם חסר מנדט אחד בודד לימין בגלל מפלגה שחסרו לה 1,400 קולות לעבור את אחוז החסימה. בפעם השנייה והשלישית חסרים שניים או שלושה מנדטים, ואילו בפעם הרביעית הושגו 65 מנדטים לימין, אולם הדבר נמנע בגלל שנאות פנימיות. ומלאכי ההצלה שנישאו על ידי נתניהו על כפיים – הם אלה שמונעים את הפתרון.
קללת הפלונטר
קל יותר למנות את הסיבות לפלא שבו זכינו במתנת החיסונים משמיים. מעבר לפעילות הנמרצת והברוכה של שליח ההשגחה נתניהו – כולנו מכירים את הפסוק הראשון בתורה: בראשית – בשביל ישראל ובשביל התורה. העם היושב בציון שהוא גם מרכז התורה הגדול בעולם, זוכה להארה משמים, חיוך מהבורא. הברכה לעם הנבחר היא אפוא טבעית ומובנת. ואם לא די בכך – משמים סובבו גם שמי שעומד בראש החברה העולמית שנפלה בחלקה הזכות לייצר את החיסון – הוא יהודי חם מסלוניקי בשם אלברט בורלא, שפרגן למדינת היהודים להיות הראשונה בתור החיסונים.
אבל מכאן אנו נזרקים לחידה שאין לה פותר – מדוע נפלה עלינו קללת הפלונטר השלטוני. מה הסיבה שבגינה לא נותנים לנו משמים להקים כאן ממשלה פעם אחר פעם אחר פעם, ושוב ושוב אנו נגררים לקלפיות בתחושת רוטינה ארורה, ובידיעה ברורה ששום פתרון אינו באופק. מה פשרה של המאֵרה הזו?!
ופה אנו חוזרים לקדושי העליון – תלמידיו של רבי עקיבא. כולנו נמנעים מלהסתפר בימים האלה, לא משתתפים בחתונות, אבל פחות שמים לב למסר הפנימי: איבדנו את היכולת להתווכח בכבוד. מבית המדרש הנצור והטהור שלנו – ועד להבדיל למחוזות הכנסת. הסגנון, השפה, אי היכולת להעניק מרחב מחייה למי שאינו מחזיק איתנו באותה השקפה ואינו חושב בדיוק כמונו. מאז ומעולם התווכחנו – אבל תמיד ידענו בסוף להתפשר, לשבת יחד ולנהל שיח לגיטימי. מותר לשני לחשוב אחרת. עכשיו, רוח רעה של שנאה השתלטה על כולנו.
כל הגבולות נחצו, מימין ומשמאל. הרדיפה האכזרית של מפגיני בלפור נגד נתניהו ובני משפחתו תוך הכרזה שלא ינוחו ולא ישקוטו עד שלא יראו את המשפחה השנואה הזו נזרקת החוצה בבושת פנים מבלי לחזור עוד לעולם. מצד שני – שפיכות הדמים האישית שעבר בני גנץ אחרי שמכר את כל נכסיו ויוקרתו תמורת האמונה הנאיבית שיקבל חצי שלטון. מצד שלישי – ואולי זהו הדבר הראשון והחמור מכולם – שיח השנאה האנטישמי והמתועב של מי שהפך לבריון פוליטי ירוד ומפחיד, איווט ליברמן שמציג מיליון נפש בישראל כמוקצים מחמת מיאוס.
בית עם גויים
מצד רביעי – כל מצעד החרמות והפסילות מהימין על השמאל ומהשמאל על הימין. זה לא יישב לעולם עם זה, פלוני לא רוצה לשמוע על שיתוף פעולה עם פלמוני, ופוליטיקת הזהויות הפכה לפוליטיקה שכל מהותה ותכליתה היא שלילת האחר. אנשים ומפלגות כבר לא מגדירים את עצמם דרך תפיסת העולם העצמית – אלא דרך שלילת הזולת. הכבוד אבד והשיח כולו מוקדש להכפשות והיעלבויות אישיות. הכי נמוך מאי פעם.
במצב שכזה, כשאיבדנו את הביחד היהודי, לא פלא שמשמים גלגלו אותנו למצב שבו אף גוש אינו יכול להרכיב ממשלה, ללא עזרה מהמיעוט הערבי הנתמך בידי הגרועים שבאויבי המדינה. לאמור: אם היהודים לא מצליחים להסתדר ביניהם – ארדואן ורוחאני ימשכו בחוטים מרחוק ויאשרו למנסור עבאס ולאחמד טיבי לנהל את מדינת היהודים.
השדר משמים מהדהד כמו מיליון פעמוני אזעקה: אם בניי היהודים לא יודעים לשבת יחד ולהתווכח מתוך כבוד והכלה – אז יבואו אחמד ומנסור ויקבלו את ההובלה, עד שתלמדו לחיות יחד.
בשבט תשנ"ב עבר סגן ראש הממשלה והשר דאז משה קצב בפני כ"ק מרן הרבי מליובאוויטש זי"ע. הוא ביקש ברכה לממשלת הימין, וקיבל תשובה נוקבת חדרי בטן. האדמו"ר אמר לו: "כשממשלה אינה נוהגת על פי תורה – עדיף כבר ממשלה של גויים שתעשה זאת". לצערנו ולמגינת ליבנו – הגענו אל הרגע הזה. אנחנו כבר בדיוק שם.
כל הוויכוח הגדול בין בנט לביבי היא האם לצלצל לטורקיה או להרים טלפון לעזה. האם להיעזר בבן חסותו של ארדואן או לקבל את חבל ההצלה מבן בריתו של הנייה. במקום להתפשר ולהגיע בינינו להסכמות – הגענו למקום הבלתי מכובד הזה של הזדקקות לאויבי ישראל. אוי לאותה בושה. במצב כזה, מי יודע אם לא עדיפות בחירות חמישיות.
