ציפית לישועה?

 וגם: איזה הישג היסטורי של הממשלה הנוכחית אסור לבטל?

1.

"איפה היית כשהממשלה נפלה?" זאת שאלה שנשאלתי שוב ושוב השבוע. זה הרי קרה במפתיע. בדיונים פנים-אופוזיציוניים התלבטו רבות. האם ההשתדלות הנדרשת הפעם היא להגיש הצעה לפיזור הכנסת ביום רביעי האחרון או ביום רביעי הבא? האם לחבק את ניר אורבך או דווקא לתקוף אותו? ואז, באמצע שום דבר כזה, בלי רמזים ונבואות שווא של 'גורמים בכירים' ו'גורמים המקורבים לאורבך', הגיעה ההודעה שזה קרה מאליו.

בעלי המוסר מרבים לדבר על השימוש המבורך ב'כוח מְדַמֶה' כדי לצייר במוחש תופעות שמימיות. השבוע קיבלנו כוח מדמה כיצד יכולה להתרחש גאולה. בהיסח הדעת, בפתאום יבוא אל היכלו. היו כאלו שהרגישו ניצחון חמוץ משהו בשל העובדה שה'מכה בפטיש' של נפילת הממשלה לא נעשה בידי האופוזיציה. בעיניי, הפוך. בדיוק על כך השמחה. הרי זה מה שתמיד הסבירו לנו: "וְכָל הָרִשְׁעָה כּוּלָּהּ כְּעָשָׁן תִּכְלֶה" – מאליה.

ובמישור האישי, כוח המדמה שאני מאמץ: כמה שווה לייחל לישועה השלמה. איזו הרגשה נפלאה זו כשאתה נמנה עם אלו שציפו, התפללו והאמינו שזה יכול לקרות היום – אם בקולו תשמעון. שווה לחכות.

2.

בקמפיין בחירות תמיד יש את השלב הזה שצריך להמחיש לציבור 'מה יקרה אם'.

לא פעם בוחרים להשיק מהדורת עיתון מיוחדת שתביים את הרדיפה אחרי היהדות החרדית אם לא נצא להצביע. האיום הגדול ביותר שאפשר לדמיין, הוא כותרת אדומה בדמות: "ראש הממשלה יאיר לפיד". בישיבות קמפיין, תמיד כשעולה השאלה מה החשש שנכון להציף, חלוקות הדעות אם מדובר בחשש מתבקש או בחשש רחוק. 'ראש הממשלה יאיר לפיד' זה אם כל החששות. והנה, בעוד ימים ספורים, 'ראש הממשלה יאיר לפיד' זאת לא רק כותרת דמה בעיתון בחירות, זה משפט שפותח כל מהדורת חדשות. והציבור החרדי? חוגג את נפילת הממשלה למרות החלופה בין ראש הממשלה האמיתי לראש הממשלה החליפי. מה יותר משמח מזה שנפתלי בנט, שנחשב בעבר לא פעם כ'שותף טבעי' של המפלגות החרדיות, מפנה את כיסאו ליאיר לפיד, האויב הנצחי של הציבור החרדי? שמעתי פעם מרבה של פתח תקווה, הרב מיכה הלוי שליט"א, שכשמרים התייצבה מרחוק לדעה מה ייעשה עם אחיה משה שנמצא בסכנה ביאור, היא לא הייתה דרוכה לדעת אם הוא יינצל או לא. היה ברור לה שכן. היא ניצבה מרחוק רק כדי לדעת באיזה אופן יתרחש הנס שיציל אותו.

פוליטיקה ולימוד מוסר לא תמיד הולכים יחד. אבל בשנה האחרונה, הקמת הממשלה ההזויה הזאת והתבוננות במהלכים ובשקרים של מרכיביה, היו סדרה מאלפת של שיעורי מוסר ואמונה. הציבור שעקב אחרי המתרחש, לא חושש מ'ראש הממשלה יאיר לפיד', כי ברור לו שמדובר בעוד שיעור שנועד להשלים את הסדרה. לפיד משוכנע שהוא עולה לגדולה. הציבור מבין שהוא סך הכל נושא לשיחה. שיחת מוסר כמובן.

3.

ואם כבר מדברים פוליטיקה במושגים תורניים, יש הישג אחד לממשלה הנוכחית שאין לממשלות אחרות: הקמת ברית המסורתיים. תראו, נתניהו למשל, עם כל הכבוד והציפייה לראות אותו שוב מנהל את ענייני המדינה, הוא לא בדיוק הפרטנר הטבעי לביצור חומות היהדות בארץ ישראל. רפורמים זה לא מינוח פסול לתפיסתו. את הסכנה שעדיין מרחפת מעל רחבת הכותל, לא נעים להזכיר, הוא זה שיצר. אבל בשנה האחרונה קרה משהו גדול. נוצרה משוואה חזקה מאוד (!) שאם אתה הולך נגד היהדות – אתה הולך עם השמאל. 'רפורמי' מעורר אסוציאציות של ח"כ כוחני ושמאלני ממפלגת העבודה. הכנסת חמץ לבתי החולים מעוררת אסוציאציות של שר פרוגרסיבי ממפלגת מרצ. חברי הכנסת דוד אמסלם וגלית דיסטל מהליכוד, הנושאים על כפיים את התורה ולומדיה, הפכו להיות חלון הראווה של מחנה הימין. ולא, לא בגלל דעותיהם הפוליטיות. בגלל שהם מבינים נכון את מקומה של היהדות בוויכוח הפוליטי, שנראה לפעמים לא קשור אליה.

בחודשים הקרובים ידברו רבות על הגזירות שצריך לבטל ועל הרפורמות שצריך לתקן בממשלה הבאה. אבל האתגר הגדול ביותר הוא דווקא לשמר – לשמר את החיבור הנדיר שנוצר. בכל זאת, לא כל מה שהממשלה הזאת עשתה צריך לבטל.

חכמת ההמונים

"גל העזיבות בלשכת בנט נמשך. הפעם: בנט".

רשף שי