שבת לעצמו

לרגע הזה בדיוק, בשינויי מיקום ואקלים, ייחל נפתלי בנט כשדיבר על חלום הנאום באו"ם. את הטקסט החצי-משיחי, השמיע כזכור נפתלי בנט באוזני דרעי בביתו ברעננה, באותו מוצ"ש ארור שאחרי אסון מירון.

"שאלתי את בנט", שחזר דרעי, "מה תיתן לך ראשות ממשלה עם שישה מנדטים? הרי אף אחד לא יספור אותך, לא בממשלה ולא בבירות העולם. ואז האיש התחיל לדבר עם אור בעיניים על הנאום שהוא ישמיע באו"ם וישנה את תפיסת העולם לגבי ישראל". איך נגמר הנאום-שמום של בנט באו"ם כולם כבר יודעים, עם מתקפה חזיתית נגד אנשי הרפואה בישראל, אך דומה שאת החזון לעלות על בימת מנהיגי העולם ולהאפיל אפילו על נתניהו, בנט השלים בשבת האחרונה במוסקבה.

כשהתפרסמה הידיעה במוצ"ש, נתקפו יריביו בתדהמה מהולה בדממה. עד כדי כך, שחברי הכנסת החרדים שכבר מתורגלים בהוצאת גינוי אוטומטי לממשלה על כל ספק חילול שבת של רכבת ישראל, החליטו הפעם כאיש אחד לשמור על זכות השתיקה. אפילו יו"ר השדולה למען השבת ח"כ משה אבוטבול שבמוצ"ש כתיקונו לא ממתין לצאת שבת בזמן רבנו תם וממהר להוציא הודעת גינוי שגרתית, נדם ונאלם.

במערכות הביטאונים החרדיים, 'המודיע', 'יתד' ו'המבשר', הדילמה הייתה קשה אף יותר: איך מתייחסים לראש ממשלה חובש כיפה שחילל שבת, ואם מחליטים שלא להתייחס – האם בכלל לדווח על הידיעה בצורה לקונית וללא ביקורת גלויה?

אי הידיעה, וההבנה כי ייתכן מאוד שמשהו גדול הכרוך בפיקוח נפש של ממש מבשיל מאחורי הקלעים, הביאו ל'שידוד מערכות' והובלת קו אחיד: הדיווח על הנסיעה היה לקוני, ללא גינוי, במהלך שהשתמע כחצי גיבוי. למעשה, למעט ביקורת מרומזת של ח"כ משה גפני שפלט בהמשך השבוע חצי אמירה על כך שהנסיעה הייתה יכולה להתקיים ברביעי, חברי הכנסת החרדים המשיכו לשמור על דממה, גם במהלך השבוע.

ככל שהולך ומתפוגג לו הערפל שהוטל על הפגישה, בעוד העשן באוקראינה ממשיך להיתמר, כך גוברת התחושה ששום דבר גדול לא מסתתר מאחורי הנסיעה. לישראל כמדינה קטנה – אמר משה דיין כבר בשנות השישים – אסור לעלות על שביל הפילים בסוואנה ולהתערב במשברים שאינם נוגעים לה. בנט במקרה הזה, בחר להתערב כדרכו במשבר שהכי פחות נוגע לו ולנו.

אם במוצ"ש ניתן היה להאמין לגרסת לשכת בנט, על נסיעה למוסקבה בברכת האמריקאים והאירופים, הרוסים והאוקראינים כאחד, באו האמירות הלא ברורות של גורמים בממשל ולאחריהן האכזבה האוקראינית – והעידו כאלף פגזים על מציאות שונה. האכזבה האוקראינית גרמה ללשכת רה"מ המתווך להביע אכזבה מכפיות הטובה של המטווחים והמופגזים. הבושה מתה, ואת זה מבינים כעת לא רק מצביעי 'ימינה'.

האחרון בלוח

יו"ר האופוזיציה נתניהו – מהפוזיציה, נמנע כמו היה עיתונאי חרדי זהיר, מלמתוח ביקורת פומבית על נסיעת בנט למוסקבה, כדי שלא להצטייר כאופוזיציונר מתוסכל. את מה שיש לו לומר, השמיע נתניהו בשיחות סגורות, בין השאר עם החברים לפורום ראשי מפלגות האופוזיציה. "גם אני הלכתי לקונגרס ושמתי את ישראל על הבמה מול אומות העולם", התרפק נתניהו על העבר ולרגעים נשמע כמו קשיש שנותרו לו רק הזיכרונות. "אבל בניגוד לכאן, שם זה היה על הנושא האיראני שנוגע לעצם קיומנו, ולא על משבר בין-לאומי שישראל לא עומדת במרכזו". נתניהו אומנם מדבר מהפוזיציה, אך אי אפשר להתעלם מהתובנה שבדבריו.

בנט, הסביר ביבי, מתנהל כמי שאין לו מה להפסיד בכל מקרה ומסביר שבכל מקרה ישראל לא תינזק מהניסיון, גם אם התיווך ייכשל, אבל בפוליטיקה בין-לאומית החישוב הזה אינו נכון. לטווח הקצר בנט הרוויח נקודות, אבל לטווח הארוך, ישראל עלולה להצטייר כמדינה שניסתה לרצות את פוטין נגד המערב. כמו בחיים עצמם, מתווך שמגיע בלי תוכנית עבודה ומתערב בנושא שאינו נוגע לו, לוקח את הסיכון שהוא יהפוך לשעיר לעזאזל. במקום בנט – המשיך והסביר נתניהו – הייתי מרכז כעת את כל המאמצים בעצירת ההסכם המסוכן עם האיראנים בווינה, אבל את האיש הזה, מעניינות רק התמונות והכותרות.

ככל שחולפים הימים ונוקפות השעות, הפרשנות של נתניהו נראית כחכמה העדיפה מנבואה. פוטין לא נסוג מעמדתו, ועל רקע המתקפות ההולכות ומתגברות באוקראינה, בנט הולך ונראה כפיון על לוח השחמט של הרודן ממוסקבה. אחרי הביקור האחרון של נתניהו כראש ממשלה במוסקבה, שמעתי מזאב אלקין שלא השתתף בביקור אך את תמונתו ראיתי מתנוססת במסדרון המוביל ללשכת פוטין בקרמלין, הסבר מרתק לתפיסת העולם של הנשיא הרוסי. "הרוסים הם שחמטאים", אמר אז אלקין בעודו חבר ליכוד ושר בממשלת נתניהו, "פוטין רואה במדינאים רבים שחקנים על לוח השחמט. את נתניהו לעומת זאת, הוא מכבד ורואה בו שחקן ולא פיון".

אלקין השחמטאי, כפרשן אובייקטיבי ולא כמתורגמן סובייקטיבי, היה מסביר מן הסתם שלראש-ממשלת ישראל המכהן שעשה שבת לעצמו, פוטין לא רק שאינו מתייחס כשחקן, אלא אפילו לא רואה בו כלי חשוב במיוחד על לוח השחמט. לא מלכה ולא צריח, לא רץ ולא פרש. לכל היותר רגלי, האחרון בהיררכיה, בישראל ובאירופה.

עסקים קטנים

בעוד בנט מרחף במרומים ודוחף את ראשו בעסקים חובקי עולם שאינם שלו, ממשיך העסק הקטן שהאיש מנהל כאן בישראל, לחוות זעזועים. אם לא תהיינה הפתעות רעות של הרגע האחרון אחרי סגירת הגיליון, הקואליציה תצא לפגרה הקרובה באפיסת כוחות. כשבנט המריא לוושינגטון אחרי אישור התקציב, הוא העריך שהאופוזיציה תתפרק והקואליציה תתפקד כהלכה. "ומאז, בדיוק ההפך קרה", כפי שסיכם השבוע נתניהו בשיח עם החברים.

כדי להבין היכן בנט טעה – או נכון יותר לומר: שוב טעה – צריך לנתח את מה שקרה פה בחודשיים האחרונים. ואולי נתחיל מהסוף: את חוק הגיור שהיה גולת הכותרת של שר הדתות כהנא, בגיבוי ובדחיפת שר האוצר ליברמן, הממשלה לא מצליחה להעביר בגלל התנגדות רע"מ, שמנהיגה הבהיר כי אינו מתכוון להתערב בענייניה היהודיים של המדינה. הפתרון שהציע כהנא להעביר את המהלך בהחלטת ממשלה, רק מלמד על גודל המבוכה העצמית של חברי הממשלה.

עבאס הוא המורד התורן בהצבעה על חוק הגיור שחשובה כל כך לאחד מחלקי הממשלה. הצעד הזה טעון הסבר, בהתחשב בכך שמדובר באותה רע"מ ובאותו מנסור עבאס, שהעבירו רק לפני תקופה קצרה את חוק הגיוס, למרות האזהרות התקיפות שהושמעו מכיוון החרדים. עבאס העניק לקואליציה את האצבע השישים ואחת שהעבירה את החוק, אף על פי שהנימוקים הרלוונטיים להימנעות מהתערבות בחוק הגיור, היו תקפים גם לחוק הגיוס.

אפרופו חוק הגיוס ובמאמר מוסגר: הקרב על החוק עבר מהמליאה לוועדת חוץ וביטחון ויימשך רק במושב הבא. שני דיונים כבר התקיימו בוועדה ובשניהם היו חילופי הרכבים של הח"כים החרדים. לצד ח"כ פרוש חבר הוועדה הקבוע מטעם 'יהדות התורה', התייצבו בשני הדיונים גם ח"כי דגל, בשינוי: לדיון הראשון הגיעו כאחד ח"כ אורי מקלב וח"כ יעקב אשר, בעוד לדיון השני התייצב ח"כ אורי מקלב לבדו. כל הסבור כי מדובר בחילופי גברי על בסיס מקום פנוי, מוזמן להפנות מבט לחלונות הגבוהים בבני ברק.

גם בשס נרשמו שינויים במצבת החברים. לדיון הראשון הופיע ח"כ יואב בן צור לבדו, שישב בוועדה עוד מהתקופה שבה השר לשעבר אריאל אטיאס ניהל את המגעים מאחורי הקלעים. אל הדיון השני, בהוראת יו"ר התנועה אריה דרעי שגם הוא לא יושב כעת בכנסת ישראל, הגיע ח"כ משה ארבל. וכל השואל מדוע ולמה, מוזמן גם כאן להפנות את השאלה לחלונות הגבוהים, אך לא בבני ברק אלא בשכונת הר נוף. הקרב על הגיוס, מתברר, מתחיל בגיוס החברים לוועדה.

אופוזיציה בקואליציה

נחזור ברשותכם למנסור עבאס, ולשאלת 'מה נשתנה' בערבית, בין חוק הגיוס שעבר באצבעות ח"כי מפלגתו, לבין חוק הגיור שבהצבעה עליו העדיף להיעלם מהמליאה. את התשובה, כך דומה, קיבלנו בשבועות האחרונים במליאה ובוועדות. כישלון רדף תבוסה, ההפסדים הפכו לחלק בלתי נפרד מסדר יומה של הממשלה, שחבריה נראים, כל אחד בתורו ובעניינים היקרים לליבו, כמו אופוזיציה שבתוך הקואליציה.

בממשלות עבר הורגלנו לכך שאלרגיה בלתי נסבלת של החברים זה כלפי זה, מבשרת את בוא האביב ומעידה על פירוק קרוב של הממשלה. בתקופה שכזאת, החברים לא מחפשים לקפל את הדגלים ולמצוא נתיבים ופשרות, אלא מוצאים לנכון להניף דגל שיוביל אותם לבחירות.

כאן צריך להוסיף הערת אזהרה, לכל מי שמבקש לבנות על תקדימי העבר: סכסוכים קלים מאלה הובילו בממשלות עבר לבחירות מהירות, אך בממשלה המוזרה הזאת, חרף כל סכסוכיה, האלטרנטיבה הפוליטית היחידה של החברים היא לדבוק זה בזה. בשילוב כזה של קרבות מבית והיעדר כל אלטרנטיבה מבחוץ לא נתקלנו בעבר, ולכן קשה להעריך עד כמה יצליחו החברים להחזיק כך מעמד: לירות בנגמ"ש ולהישאר בו תחת עננת העשן.

לחרדים ולאופוזיציה שעושים במליאה לילות כימים יש בהחלט קרדיט בזריעת הכאוס והברדק בקואליציה, אך את התרומה המשמעותית ביותר, הרימו ח"כי 'המשותפת' הערבים.

כשהוקמה ממשלת הכלאיים, יצאו מייסדיה מנקודת הנחה שהיחס האמיתי במליאה יהיה 53-67 לטובת הקואליציה. חברי 'המשותפת' נתפסו כשותפים שקניית האצבעות שלהם, בניגוד לרע"מ, תהיה 'פר הצבעה' בתמחור נפרד לכל הנפת אצבע, ולא כריטיינר קואליציוני ידוע מראש.

ההתחלה, בעיניים קואליציוניות, אכן הייתה מבטיחה. כמעט בכל הצבעה שבה הקואליציה הילכה על הקצה, חברי 'המשותפת' נעלמו מהמליאה ולעיתים גם הצביעו בעד, תמורת תמחור נאות.

מי שהוביל את שינוי הקו, ערב התקציב האחרון, היה ח"כ אחמד טיבי, הפיקח שבח"כים הערבים ואחד מהח"כים החכמים ביותר בכנסת כולה. טיבי הסביר לחברים, אחרי לא מעט שיחות עם חברים ותיקים לאופוזיציה ובראשם גפני ודרעי ששמרו עימו על קשר רציף, שהמשך ההתנהלות הזאת יהפוך את 'המשותפת' לגלגל חמישי בכרכרה של מנסור עבאס.

"דרעי גם מבחוץ, הוא הציר המחבר בינינו לבין האופוזיציה", הודה השבוע ח"כ טיבי. אך בל נטעה לרגע. טיבי אומנם מתקשר על בסיס קבוע, אך כל צעד שלו מחושב מראש בתועלתנות אישית ולא קבוצתית. טיבי הסביר לחברי 'המשותפת' שגם אם יצליחו לתמחר כל הצבעה, את הקרדיט המלא על הכספים שיועברו למגזר – יקבל מנסור עבאס שמצטייר בציבור כמחזיק המפתחות של הממשלה.

את טבילת האש האופוזיציונית, עשו חברי 'המשותפת' בהצבעה על התקציב כשהבטיחו וגם עמדו במילתם, ללכת עד הסוף ולהצביע נגד. הממשלה אומנם צלחה את אותה הצבעה ספציפית, אך מאז ועד היום היא מנהלת קרבות מאסף במליאה על כל הצבעה והצבעה.

"מאחורי כל הודעה בערבית של משה ארבל עומד מתורגמן בשם אחמד טיבי", אמר לי השבוע גורם ברע"מ, בנימת תסכול. מאז קיבלו את ההחלטה לרדת מהגדר ולהתנגד לממשלה בהצבעות בכנסת, טיבי וחבריו מטרילים את עבאס בכל דרך. מהעיתונות הערבית ועד הרשתות החברתיות. מנאומים בכנסת ועד ראיונות. הח"כים החרדים מקבלים כיום שירותי תרגום חינם אין כסף. הודעות הברכה בערבית שארבל משגר לעבאס ולחבריו על תחזוקת המדינה היהודית בהצבעות, הפכו ללהיט ברשתות החברתיות בערבית. ביבי צריך אריה חזק? טיבי מסתפק בארבל!

ונהפוך הוא

להצלחה האופוזיציונית אבות רבים – שגם רבים ומתקוטטים ביניהם. גולת הכותרת של השבוע האחרון הייתה בלימת חוק הגיור בכנסת. אם חזית הסירוב תחזיק מעמד עד לסוף המושב, זו תהיה הצלחה חרדית גדולה שתתווסף להפלת חוק הרבנות הראשית, שביקש לעקר את ההשפעה החרדית על הליך הבחירה.

ובדרך אגב שאינה ממש אגבית, כלשון הזהב של ח"כ דודי אמסלם, לכישלון במליאה, מתווספים גם כישלונות בשטח בקרבות על מוקדי השליטה במועצות הדתיות. שר הדתות מתן כהנא לא מצליח לעת עתה למנות יושבי ראש כלבבו ונתקל בקרבות סטייל אוקראינה, מעיר לעיר ומרחוב לרחוב. חוק הכשרות אומנם עבר, אך בשטח, כמעט כל רבני הערים, למעט רבה של שהם, נצבים כחומה בצורה ואינם מאפשרים למערכות זרות אחרות להתנחל בעריהם.

ביום שני האחרון, הוטלו כל הכלים למערכה על חוק הגיור. לא רק בחזית הערבית הופעלו התותחים, גם בצד היהודי נשלף הנשק. בשלב מסוים הבהיר יו"ר שס דרעי לחברי הפלג הימני בקואליציה כי אם חוק הגיור יעבור, שס תתנגד בהצבעה על חוק האזרחות. סמוטריץ' מצידו, הסביר לדרעי שמדובר בטעות, אך דרעי נותר בשלו: "אצלנו הזהות היהודית חשובה יותר מהכל. אם ישחקו בעניין הגיור נשבור את כל הכלים ולא נשתף פעולה גם בחוק האזרחות".

הממשלה לא נפלה, אך היא בהחלט מתנדנדת כמו מתאגרף שספג יותר מדי מכות בזירה. ואין לכם מי שמכיר את הדימוי, יותר משר החוץ וראש הממשלה החלופי שחווה זאת על בשרו כמתאגרף חובב שהופל לקרשים. לפיד מבין טוב מכולם, שבקצב הזה, הסיכוי לקיום הרוטציה וכניסתו למעון ראש הממשלה – מתרחק והולך.

ברוח ימי הפורים, אפשר לומר שגם בממשלה הרעה הזאת מתקיים "ונהפוך הוא" בזעיר אנפין, ובפרט בפרק של שנאת החרדים. ליברמן אולי הצליח להעביר את המס על כלים חד פעמיים, סלע קיומנו המתכלה, ועל המשקאות המתוקים שהם במעי הנפש החרדית, אך בשאר הנושאים המהותיים, הממשלה נחלה, נוחלת ואינשאללה גם תנחל להבא, רצף של כישלונות.

פתחנו בענייני הכשרות והגיור, בחוק הגיוס שהדיון על אודותיו נדחה למושב הבא, ובשינוי הרכב הגוף הבוחר לרבנות הראשית שנפל במליאה. והרשימה עוד ארוכה: הפחתת הסבסוד של מעונות לילדי נשות אברכים, נדחתה ל-1 בספטמבר, וכיוון דאידחי אידחי, כפי שנאמר בחז"ל. מתווה הכותל מוסמס, למרות ההבטחות המפורשות שניתנו לגלעד קריב ולחבריו.

ראש הממשלה בנט ושר החוץ לפיד אומנם נפגשו עם הנציגות הרפורמית והקונסרבטיבית שהגיעה לישראל, אך כך נהג גם נתניהו בשנות כהונתו. התמונות של ח"כ מאיר פרוש תוקע בשופר בוועדת חוקה, הספיקו לראשי הקואליציה הרעה הזאת שחוששים לשחק ברחבת הכותל, ולקבל כתגובה ברחובות, פרץ אמוני של מפגינים ותוקעי שופרות.

בשורה התחתונה, התסכול המבעבע של קריב התפרץ ברחבת הכותל, אך יגיע גם למשכן המועדף עליו – להבדיל בין קודש לחול – כנסת ישראל. קריב נשמע מזהיר, כי קרוב היום שבו גם הוא יעשה 'שבת לעצמו' בהצבעות במליאה. וכשמדובר ברפורמים כידוע, לכל שבת יש כללים משתנים משלה.

מוקדם לסכם ולדבר על ימים של 'אורה ושמחה', אך ברוח המגילה – יש להתבונן בתהליך האיטי ולצפות לישועה. בתחילת המושב החורפי, רק בודדים העריכו שבסופו, דווקא הקואליציה ולא האופוזיציה, תייחל לרגע שבו תצא הכנסת לפגרת האביב. איך אמר גפני בשעתו, אמר וצדק? "לממשלה הזאת אין סייעתא דשמיא". כך בדיוק נראית ממשלה בלי אמון ציבורי וללא אמונה.