כמו סופה וסהרה | סרז' ברדוגו ויתר היהודים הקרובים לבית המלוכה המרוקאי מתקשים להסתיר את ההתרגשות נוכח פעמי השלום, והם מדברים לראשונה. ראיון
סרז' ברדוגו מרגיש שהוא זכה בדאבל-לוטו: "גם הכירו בסהרה וגם עשו נורמליזציה עם מדינת היהודים. יותר נס-חנוכה מזה לא יכול להיות", אומר סרז' – היהודי הקרוב ביותר למלך מרוקו ומי שמכהן כשגרירו האישי של מוחמד השישי >>> אלא, שמאחורי ההסכם הדרמטי מסתתר מהלך עולמי מתסיס – עוד פרק בסכסוך-דמים ארוך שנים בין הממלכה המרוקאית לחזית הפוליסריו הנאבקת על עצמאות מדינית בסהרה המערבית >>> אחרי הכרזת השלום, ראשי הקהילה היהודית מרגישים לראשונה דרור לדבר בחופשיות >>> בלעדי
אזור החיץ השנוי במחלוקת של אל-גרגראט היה שקט באותו יום, לפני כחודש וחצי. בַּקָרֵי הגבול מהצד המרוקאי לא זיהו כל התרחשות חשודה. הם המשיכו בעבודתם השגרתית – החתמת דרכוניהם של נהגי המשאיות שהעבירו אספקה למאוריטניה, הנמצאת מדרום לממלכה המרוקאית. מלבד נהגי המשאיות, לא פקדו את המעבר אזרחים רבים. השממה האפריקאית לא קורצת לאדם, מלבד אלו שזו פרנסתם. כך לפחות היה נראה.
בשעות אחר הצהריים הרגישו בקרי הגבול כי בכל זאת – דבר מה אינו כשורה. הנהגים היו אמורים לחזור עם חשכה. עתה, בכביש המוביל למעבר הגדול – שררה דממה עמוקה. אף קול של מנוע משאית לא הפר את השקט המדברי שעטף את הכבישים.
דרכם של הנהגים קבועה: ממעבר הגבול המרוקאי עליהם לנסוע על גבי קטע כביש באורך של חמישה קילומטרים, עד להגעתם לגבול מאוריטניה. בין המדינות היה שטח מפורז, שעליו דרשו הסהראווים ריבונות.
באותו יום – לפני חודש וחצי, כאמור – החליטו הבדלנים לחסום את חזרתם של נהגי המשאיות שהובילו מדי יום תוצרת מרוקאית מקומית למאוריטניה השכנה. מאתיים משאיות נותרו תקועות מעבר לגבול, כתוצאה ממחאת הבדלנים.
"האקט ההפגנתי הזה שבר את הפסקת האש, שהחזיקה מעמד עשרות שנים", אומר ל'משפחה' ראשיד חמזה, תושב העיר אל-עיון – בירת סהרה המערבית שעלתה השבוע לכותרות העולמיות.
חמזה, שאותו תפסנו לשיחה זמן קצר לאחר ההכרזה האמריקאית הדרמטית – מתגורר באל-עיון מזה כמה עשורים. הוא נחשב לאחד מעשרות אלפי האזרחים המרוקאים שנשלחו להתנחל בארץ המדברית, כדי לקבוע את ריבונות מרוקו בשטח. את השתלשלות העניינים הוא מתאר, כפי שאירעו בשבועות האחרונים.
בתגובה לאקט החסימה, הוא אומר, מרוקו נקטה במדיניות הכלה כלפי חזית הפוליסריו – הארגון שאנשיו אחראים לחסימת המשאיות שהציתה את האש מחדש. מרוקו בחרה להבליג והורתה להוביל את התוצרת דרך הים. אך כעבור שלושה שבועות, בתום ניסיונות מצד האו"ם ומדינות נוספות לפשר בין הצדדים – הודיעה מרוקו כי היא מזרימה כוחות גדולים אל הגבול, כדי לפנות בכוח את החוסמים ולשחרר את קו האספקה החיוני למאוריטניה השכנה.
בהודעה רשמית שהוציאה ממשלת מרוקו, נמסר כי החיילים שהוזרמו לאזור יפסיקו את החסימה ו"ישחזרו את התנועה החופשית לתנועה אזרחית ומסחרית". מבחינתה של חזית פוליסריו, הזרוע הצבאית של התנועה הלאומית הסהראווית, הגוף הטוען לריבונות על שטח המריבה – ההודעה היוותה הכרזת מלחמה. בעולם עקבו במתח אחר ההתפתחויות.
בתום פעולה צבאית זריזה – שוחררה הדרך. פעולת השחרור של המרוקאים הייתה קלה מהצפוי: התברר כי החוסמים לא היו חמושים כלל. מאז נמשך המצב המתוח במדינה, כאשר חילופי ההאשמות נמשכים והשאלה האם יהיה סבב נוסף בלחימה – הפכה בעיקר לשאלת מתי יתרחש הסיבוב וכמה נפגעים יגבה. "תמיד חיינו כאן בשלום תחת שלטון המלך חסן השני ומוחמד השישי", אומר חמזה. "בסיפור הזה ברור מי היה זה שהצית את האש". הוא לא אובייקטיבי, כמובן.
****
ואז בא טראמפ, וכדרכו – טרף את הקלפים. הודעת ארה"ב על הכרה בריבונותה של מרוקו על הסהרה המערבית, הייתה עבור ארגון הפוליסריו רעידת אדמה מורלית. במשך עשרות שנים מנהל הארגון – בתמיכת אלג'יריה ומדינות מוסלמיות נוספות – מאבק תודעתי עולמי להכרה בריבונותו על הסהרה המערבית. למאבק הזה ישנו לובינג חזק בעולם, כולל במפלגה הרפובליקנית בארצות הברית.
אך הודעתה של ארה"ב טורפת דה פקטו את הקלפים. טראמפ קבע עובדות, שאותן יהיה קשה לשנות.
"מדובר בשטח גדול מאוד", אומרת ל'משפחה' ד"ר אורית ואקנין-יקותיאלי, חוקרת ומרצה באוני' בן גוריון ויו"ר מרכז חיים הרצוג ומומחית לענייני מרוקו. "סהרה המערבית משתרעת על פני שטח בגודל פי 12 ממדינת ישראל. יש שם פוספט ודגה נרחבת שחשובים לכלכלת מרוקו. על כך המאבק".
לדבריה, הסכם הנורמליזציה עם מדינת ישראל, אשר הוצב מצד ארה"ב כתנאי להכרה אמריקאית בריבונות מרוקו בשטח המריבה – נוצר בין היתר בעקבות הלחץ הבינלאומי שהופעל על מרוקו כחלק מסדרת ההתרחשויות שנצפו בשבועות האחרונים בסהרה המערבית. התגמול למרוקאים – בדמות הכרה בריבונותם על סהרה – היה זה שגם הפחית את ההתנגדות מצידם של זרמים במרוקו שלא ראו בעין יפה את הנורמליזציה עם מדינת ישראל. אלו התנחמו בכך שעניין לאומי מדרגה ראשונה עבורם זוכה להכרה אמריקאית, וכך הם 'בלעו' את השלום עם מדינת ישראל.
הסכסוך המרוקאי
הסאגה במדבר סהרה מתחילה עשרות שנים לאחור. "במשך שנים ניהלו ביניהן המעצמות האירופיות תחרות להשגת שטחים רבים ככל האפשר באפריקה ובמקומות נוספים", מסבירה ואקנין-יקותיאלי. "הסהרה המערבית היא שטח עצום, ומי שהשתלט עליו במאה ה-19 היא ספרד, שבהמשך החזיקה גם בחלק ניכר משטח מרוקו. כך נמשך המצב עד להכרזת העצמאות מצד המדינה, בשנת 1956 (תשט"ו). אלא שאז הספרדים המשיכו להחזיק בסהרה המערבית, אותה כינו הסהרה הספרדית".
במהלך השנים דורשת מרוקו החלת ריבונות על הסהרה, אזור הרווי בפוספט – מינרל הנחשב לעיקר הייצוא של מרוקו לעולם. בשנים אלו מצטרף לדרישה גם האו"ם, המבקש מספרד לפנות את השטח הכבוש. רק בשנת תשל"ה (1975), פינתה ספרד את סהרה, כשהיא מותירה את השטח בניהול משותף של מרוקו ומאוריטניה – מדינה אפריקאית הגובלת גם באלג'יר.
"ואז מגיעים המקומיים", מסבירה ואקנין. "'התנועה הלאומית הסהראווית'. מדובר בתושבים מקומיים שאינם מרוקאים, והם דורשים עצמאות על השטח שבו הם התגוררו במשך כמאה שנים תחת שלטון ספרדי, ואף קודם לכן. הזרוע הצבאית שלהם נקראת 'חזית פוליסריו', והגוף הזה מקבל את תמיכת אלג'יר".
ארבע שנים לאחר מכן מאוריטניה מפנה את מקומה ומותירה את זירת הסכסוך למרוקו מול התנועה הלאומית הסהראווית. "התגובה המרוקאית לא איחרה לבוא: מרוקו החליטה ליישב במקום 100,000 מאזרחיה, במה שנחשב כהפגנת ריבונות מצידה על השטח שבמחלוקת. הצעד יצר הרבה מאוד מחנות פליטים של מקומיים שנמלטו לאלג'יר, וכל צד האשים את השני בהפרת זכויות אדם.
"מבחינת מרוקו, אין כאן הפרה – מאחר והשטח שלהם. מצידם, הם מציעים לסהראווים נתינות מלאה וחיים אזרחיים תחת שלטון בית המלוכה המרוקאי. כל שעליהם לעשות הוא לקבל את ריבונות מרוקו על השטח ולהפוך לאזרחים מרוקאים מן המניין".
****
וכמו בתחומים רבים במרוקו – גם כאן יש זווית יהודית: אחד מגדולי התומכים במאבקם של הסהראווים לעצמאות מדינית בסהרה – היה יהודי בשם אברהם צרפתי. הוא נולד בקזבלנקה ומקטנות צידד ברעיונות קומוניסטיים. עד מהרה הוא הפך לפעיל קומוניסטי בולט במרוקו, ותמך בזכותם של הסהראווים לעצמאות. בין היתר הוא גם התנגד לציונות, ותמך בהקמת מדינה פלסטינית.
צרפתי נפטר לפני כעשור – לא לפני שבילה שנים רבות בבית הכלא המרוקאי, בשל פעולותיו שנתפסו כחתרניות נגד השלטון. לאחר מכן הוגלה לצרפת, ושב למולדתו, מרוקו, רק לאחר שהמלך החדש, מוחמד השישי, חנן אותו.
בזיכרונותיו סיפר צרפתי כי באחת הפעמים בהן היה, כנער, עם אביו בבית הכנסת – באו אל המקום שליחים ציונים. אביו אמר לו: 'תיזהר מהם'. אביו לא היה קומוניסט, אבל החזיק בדעה לפיה הציונים נחושים לפרק את מרקם היחסים העדין בין היהודים לערבים במרוקו. עצם הקמתה של מדינת ישראל עוררה מתח בין האוכלוסיות, אבל המקומיים ידעו להפריד בין הציונים ליהודים.
****
בחזרה לסהרה: בשנת תשנ"א, לאחר שנים של מאבקים עקובים מדם, נחתמה הפסקת אש בין הצדדים. "בשלב הזה מרוקו שלטה על שני שליש משטח הסהרה המערבית, ואילו הפוליסריו נותר עם שליש. אך עדיין – אנשי הפוליסריו דורשים כל העת ריבונות, כשמרוקו בונה בינתיים חומה גדולה בין השטח שבשליטתה, לבין השטח שמוחזק בידי הפוליסריו".
השנים הבאות יחלפו בצל ויכוח לאומי במרוקו – האם לקיים משאל עם שיכריע בשאלת השלטון במקום, עד שלפני כשני עשורים הודיע מלך מרוקו כי משאל העם יורד מהפרק באופן סופי. "מאז, מה שקורה אלו בעיקר מהומות שמתעוררות אחת לכמה שנים. אלה כוללות הפגנות של המקומיים נגד המשטרה המרוקאית ועימותים מהסוג הזה.
האירוע האחרון היה בחסימת המשאיות המרוקאיות בידי לוחמי הפוליסריו. לאחר כמה ימי הבלגה, הצבא המרוקאי הוזרם בהמוניו ופינה את הציר החסום. בתגובה, הפוליסריו הכריז מלחמה.
כאשר אנו מנסים למצוא את הקשר הבלתי אפשרי בין העימות בין מרוקו וחזית ההתנגדות הסהראווית להסכם נורמליזציה עם מדינת ישראל – ואקנין מנסה לחבר בין הדברים. "אנחנו יודעים איך פוליטיקה עובדת. מלחמות לא מתקיימות בחלל ריק. כשיש עימות ברצועת עזה למשל – זה נראה על פניו שמדינת ישראל מגיבה לירי. אבל לפעמים זה בשביל לעורר משהו. אין לדעת: יכול להיות שהמרוקאים הקדימו משהו שהיה צריך לקרות ולכן יזמו את ההסכם, כי ידעו שיחישו תהליך בו יקבלו הכרה אמריקאית בתביעותיהם על הסהרה, תמורת מספר מחוות מצידם, כולל נורמליזציה עם ישראל".
נס חנוכה מרוקאי
בשונה ממדינת ישראל – בה הכל מתרגשים מהשלום החדש עם מרוקו – הכותרות בכלי התקשורת המרוקאיים עוסקות בעיקר בסוגיית ההכרה האמריקאית בסהרה. עבור רובם, הקשר עם העם היהודי או עם הישראלים לא השתנה במאומה. לרוב, היחס מאז ומעולם היה מאיר פנים כלפי הישראלים. בשנים האחרונות ביקרתי במקום למעלה מעשר פעמים: תמיד הלכתי עם כיפה גלויה על ראשי. מעולם לא נתקלתי במבטים עוינים מצד האוכלוסייה.
בתי הכנסת המקומיים אינם מסתתרים תחת חומות של שמירה. אבטחה אמנם קיימת – כמעט כמו בכל בית כנסת בחו"ל – אלא שבמקרה של מרוקו נראה כי האבטחה היא לצורכי תפאורה. בעשרות השנים האחרונות לא זכור מקרה של אנטישמיות משמעותית נגד היהודים המקומיים, מלבד בתקופות שבהן הייתה מתיחות בארץ בסוגיה הפלסטינית, אז הרגישו המרוקאים מחויבות לנושא הפלסטיני. את המחיר שילמו תיירים ישראלים שנקלעו למקום – אך לא תושבי מרוקו היהודים, שיחסיהם עם שכניהם לממלכה היו תמיד חמים.
ההכרזה ההיסטורית לא הפתיעה את נשיא הקהילות היהודיות במרוקו, סרז' (שלמה) ברדוגו. ברדוגו, שר התיירות המרוקאי לשעבר ודמות מוכרת מאוד בממלכה – נחשב כיום בין היהודים הבכירים במדינה, והוא משמש כשגרירו האישי של המלך, תפקיד אליו מונה לפני למעלה מעשור (לא, לא מדובר בעוד פרק בפולקלור המוכר לעייפה על היהודים שהיו נושאי תפקידים שונים אצל מלכי מרוקו. ברדוגו אכן קרוב מאוד למוחמד השישי).
בשיחה מיוחדת שהוא מעניק ל'משפחה' לאחר שנשמעו פעמי השלום – הוא נשמע נרגש. ההסכם המתהווה בהחלט משמעותי בעיניו. "קיבלנו את ההודעה בנר ראשון של חנוכה, שזה חג יהודי המורגל בניסים", הוא אומר לנו בשיחה השבוע מהממלכה. "זה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לנו השנה, שהייתה קשה מאוד".
הקהילה היהודית במרוקו ספגה אבדות רבות מאז תחילת התפשטות נגיף הקורונה, אך לדברי ברדוגו – הבשורה הזו היא בהחלט נחמה לחתום בה את חודשי הקורונה הקשים, כך הוא מקווה. הוא מביע תקווה לפיה השלום לא יישאר רק על הנייר, אלא שהקשרים בין המדינות ישגשגו.
איך התגובות בחוגים הדיפלומטיים במרוקו?
ברדוגו: "אני לא מפסיק לקבל ברכות מחבריי המקומיים על ההסכם בין המדינות. כולנו חיכינו לו ואני שמח שזה קורה סוף סוף".
יש גם כיסי התנגדות רציניים.
"זה טבעי שבמדינה בת למעלה מ-30 מיליון תושבים – לא כולם מסכימים על הכל. זו מהותה של דמוקרטיה. אבל בסופו של דבר, הפעולות נקבעות לפי הרוב, והרוב מעוניין בהסכם הזה".
ברדוגו מילא מגוון תפקידים בעבר. בשנות התשעים שימש כשר התיירות במרוקו ואף כבכיר בבנק הלאומי של מרוקו. בתפקידו הנוכחי הוא נשיא הקהילות היהודיות במרוקו ואחראי על קהילות אלו, תחום שעבר התחדשות בשנים האחרונות, כאשר המלך מוחמד השישי הקצה תקציב רחב לשם פיתוחם של בתי הכנסת בממלכה ושיפוצם של קרוב ל-200 בתי עלמין יהודיים ברחבי המדינה. "זה לא דבר מובן מאליו", אומר ברדוגו. "זה מוכיח את הקשר האמיץ בין העמים".
מחכים לישראלים
בתור אחד מהיהודים המשפיעים והמוכרים במדינה, ברדוגו ניהל במהלך השנים מאבק תדמיתי לשימור מסורת הדו-קיום בין היהודים לערבים, עניין שהיה מושא גאוותם של יהודי מרוקו במשך שנים. הוא מרבה לצטט את דבריו של המלך הקודם, חסן השני, שכאשר נשאל על הגירת היהודים לארץ ולמקומות נוספים – הוא אמר: "מרוקו לעולם לא מאבדת אזרח יהודי; היא מרוויחה שגריר".
בתור פטריוט מרוקאי גדול – ברדוגו מעריך את התמורה שקיבלה מרוקו מארה"ב בתור זרז שהשפיע על חידוש היחסים. "ההכרה בסהרה", הוא אומר ל'משפחה'. "היא עניין לאומי חשוב עבור כל תושבי המדינה. ברגע שזה מגיע יחד עם כינון יחסים עם מדינת ישראל – אני אישית שמח בכפליים".
ברדוגו מספר, כי כשר התיירות לשעבר, הוא ינהל את הפן התיירותי בהסכם הנורמליזציה – הכולל סעיף להפעלתן של טיסות ישירות בקו תל אביב-קזבלנקה. "עד עכשיו היו באים כל שנה עשרות אלפי ישראלים, והם התקבלו בשמחה ובאהבה. עכשיו, בגלל הטיסות הישירות, אני בטוח שיבואו עוד 100,000 ישראלים בשנה הקרובה, מיד כשנתגבר על נגיף הקורונה. בעוד שלושה עד ארבעה חודשים – נהיה מוכנים לקבל את כל הישראלים שירצו לבוא".
גם בפן העסקי, הוא צופה גדולות ליחסים בין המדינות. "מי שיהיה רציני", הוא מבטיח, "יוכל לעשות עסקים עם דרכון ישראלי – משהו שלא היה עד היום".
בסיום הראיון מבטיח ברדוגו לחגוג את הגעתם של הישראלים. "כיליד העיר מקנס, יש לי חלום לעשות הילולה גדולה בעיר לזכרם של הצדיקים הגדולים שחיו בה – רבי רפאל ברדוגו, רבי דוד בוסידאן ועוד הרבה צדיקים שטמונים בבית העלמין בעיר", חותם השגריר של המלך.
מרוקאים לומדים יהדות
גם נשיא הקהילה היהודית במרקש, ג'קי קדוש – שמתוקף תפקידו עומד לרשותם של תיירים ישראלים שפוקדים את העיר כשהם נזקקים לבית כנסת ומוצרים כשרים – מציין כי הידיעה על ההסכם זיכתה אותו באינספור תגובות חיוביות מצד חבריו המקומיים. "חלקם לא מבינים מה קרה עכשיו. הרי יש שלום בין העמים, והישראלים מבקרים בהמוניהם במדינה", הוא אומר בראיון ל'משפחה'. "כיהודי וכמרוקאי, אני שמח שמחה כפולה על הנורמליזציה ועל ההכרה בריבונות המרוקאית בסהרה המערבית".
כאשר אנחנו שואלים אותו באשר למשמעות ההסכם מלבד טיסות ישירות, הוא מפתיע: "הסקרנות היא עצומה. המרוקאים יבואו בהמוניהם לבקר בארץ. הם מאוד אוהבים את האוכלוסייה ומאוד רוצים לבקר בארץ. עד היום זה לא קרה, כי הם לא יכלו לבקר".
הוא מספר על צעיר מוסלמי שביקש ממנו עזרה כנשיא הקהילה המוכר בארץ, על מנת לאפשר לו להגיע לארץ ללמוד באוני' העברית. "ניסיתי להסביר לו שזה מסובך כי הוא לא דובר עברית, אבל הוא מאוד רצה, והיום הוא כבר רושם שנה וחצי של לימודים בארץ כשהוא כבר דובר עברית רהוטה".
"ככה לא נראה הסכם שלום", הוא מוסיף. "ככה נראה המשך שלום. שלום עושים עם אויבים – כפי שעשתה מדינת ישראל עם מצרים וירדן. מרוקו לא הייתה במלחמה עם מדינת ישראל, אלא להפך. אנחנו ידידים שנים רבות. אז אדרבה, ההסכם הזה מסכם את השלום ומאפשר ליותר ישראלים לבוא למדינה וליהנות ממנה ומנגד – מאפשר למרוקאים להגיע לארץ".
אבל עם כל הכבוד להפלגה המרוקאית כלפי היחסים החמים בין המדינות – יחסי מדינת ישראל-מרוקו בהחלט ידעו עליות ומורדות. בשנות השישים התקיימו אמנם יחסים ענפים בתחום הנשק והחקלאות, אבל רק בזמן חתימתם של הסכמי אוסלו הפכו הקשרים לגלויים ורשמיים, עם פתיחה הדדית של נציגויות בשתי המדינות.
יחסים אלו לא האריכו ימים, הם פסקו בזמן האינתיפאדה השנייה, חמש שנים מאוחר יותר. אבל קדוש אומר: "גם אחרי ניתוק היחסים באופן רשמי, המשיכו יחסים סמויים בחקלאות ובנושאים נוספים". לפני למעלה מעשור החליטה מרוקו לאפשר כניסה של תיירים ישראלים בכפוף למתן ויזה ל-14 יום. "שם ראינו את ההפתעה הגדולה של החיבור בין העמים", הוא אומר.
את העובדה שההסכם לא זוכה לקונצנזוס מלא במרוקו – הוא מסביר בעובדה פשוטה: "החינוך המרוקאי לא כלל עד היום את לימוד ההיסטוריה היהודית של המדינה. זה הביא לדור שלם שלא מכיר את היהודים, כי הם עזבו למדינות אחרות. הדור הצעיר במרוקו אינו יודע איך היו חיים יחד בשלווה ובשלום מלאים. מה שהם כן קיבלו זה את הנרטיב הפלסטיני. לדעות הללו הם חשופים".
בחודשים האחרונים, לאחר מאמצים גדולים מצד ראשי הקהילה, בהם סרז' ברדוגו וג'קי קדוש – הכניסה מרוקו לתוכנית הלימודים הרשמית את היסטוריית יהודי מרוקו, מה שלדבריו יחולל שינוי עצום בגישה של הצעירים במדינה. "ברגע שהם יהיו מודעים, הם יכבדו מאוד את היהודים. ועדיין, גם כעת ההתנגדות היא בשוליים".
קדוש מציין את המשמעות העסקית הטמונה בקיומם של יחסים דיפלומטיים בין המדינות: "עד היום, כשרצינו לשלוח קונטיינר לארץ – זה היה מסובך מאוד. היה צריך לבחור יעד אמצעי באירופה ושם להחליף ניירות. ברגע שיתחילו היחסים – הכל יהיה קל יותר בעזרת השם. אפשר יהיה להעביר כסף בין הבנקים במדינות, מה שיקל על המסחר".
הייבוא ממרוקו למדינת ישראל, שכיום מסתכם בעשרות מיליוני דולרים בשנה, צפוי גם הוא לרשום זינוק משמעותי. "יש ביקוש גדול לחפצים בעיצוב מרוקאי", אומר קדוש. "מוצרי אמנות, כלים מרוקאיים, כל יהודי יוצא מרוקו רוצה כמה חפצים מהסוג הזה בביתו. גם בחקלאות יהיו שיתופי פעולה שכבר קיימים. אלה להערכתי יגדלו משמעותית. אני מניח שגם נראה עסקי הייטק בין מדינת ישראל למרוקו".
זכות השיבה
הקהילה היהודית בקזבלנקה נחשבת כיום לקהילה הגדולה במרוקו, עם כ-2,000 יהודים מקומיים, שחלקם חיים על הקו שבין מרוקו למדינת ישראל. הקהילה מפעילה כעשרים וחמישה בתי כנסת פעילים. הגדול שבהם הוא 'בית ק-ל', שבו מאות מקומות תפילה, אך המאויש מכולם הוא 'נווה שלום', שכולל גם תלמוד תורה פעיל. הרב יצחק סבג, ראש המוסדות, מספר ל'משפחה' על מתכונת הלימודים במוסד:" חצי היום לומדים לימודי קודש ובחצי השני לומדים לימודי חול. יש לנו 112 תלמידים", הוא מציין בסיפוק, בשיחה ל'משפחה'.
כתושב קזבלנקה המעורה בסביבתו, הוא לא רואה את הסכם הנורמליזציה כהכרזה דרמטית. "בעיניי זה בסך הכל עניין פוליטי הצהרתי. הרי יחסים בין מרוקו למדינת ישראל תמיד היו, בעיקר בחקלאות אך בעוד כמה דברים. היה משרד קישור ישראלי ברבאט. אז מה שקורה עכשיו זה עניין פוליטי בין המדינות. כתושבים", הוא בטוח, "לא נחוש בהבדל גדול כל כך".
היחס ליהודים, לדבריו, הוא כשווים בין שווים. "מה שאנחנו צריכים, אנחנו מקבלים מהממשלה שממונה על ידי בית המלוכה. הזכויות של היהודים מעוגנות כאן בחוקה. אנחנו אזרחים שווי זכויות לחלוטין. אני לא מסתיר את יהדותי. ברחוב כולם מכירים אותי ומזהים אותי כיהודי. לא חוויתי התנכלויות בגלל היותי יהודי".
תקוותו היא כי הסכם השלום ירחיב את גבולות הקהילה, שבמהלך השנים – צעיריה עזבו לארץ ולצרפת. "בהתחלה עוזבים ללימודים – שזה דבר שקורה גם באוכלוסייה הערבית. אך מי שעוזב – כבר קשה לו לחזור", הוא אומר. "עכשיו עם הסכם השלום – שורות הקהילה אולי יתרחבו. אני יודע שהיהודים שעלו לארץ – מאוד מתגעגעים".
__________________________________________
היהודים שוב אטרקטיביים: כך השפיעה העזיבה ההמונית של יהודי מרוקו על היחס החיובי כלפיהם בארץ המוצא
"היהודים היו מאז ומעולם חלק מההיסטוריה של מדינת מרוקו", מסבירה ד"ר אורית ואקנין-יקותיאל, המומחית לענייני מרוקו. "במרוקו רגילים לעשות הפרדה בין הציונות, שזו מדינת ישראל, לבין הקהילות היהודיות שפועלות בתחום המדינה ומאז ומעולם זכו לכבוד גדול".
מנתונים רשמיים, אליהם גם מתייחסים במרוקו, מבין מדינות התפוצה המרוקאית בעולם – מדינת ישראל נמצאת במקום השני, עם מיליון יוצאי מרוקו שמתגוררים בה. "מבחינתם, יהודים שעזבו – נשארים, מבחינה תודעתית, אזרחים מרוקאים. קורה כאן דבר מדהים: ככל שהקהילה הלכה ונעלמה – כך הדיבור עליהם במרוקו הלך גדל. פתאום החלו לדון במורשת שלהם יותר מאשר בעבר. זה תהליך מדהים".
לדברי ואקנין, העובדה כי הסכם הנורמליזציה נכרך יחד עם ההכרה האמריקאית בריבונותה של מרוקו על סהרה המערבית – הפכה את מלאכת הקבלה בציבור לקלה לעיכול בקרב הציבור המרוקאי. "הסהרה זה עניין לאומי מדרגה ראשונה; העניין הפלסטיני, שמנע יחסים רשמיים – היה פחות חשוב מהסהרה. ברגע שארה"ב העניקה למרוקאים הכרה בסהרה – כל השאר היה כבר יותר קל מבחינה ציבורית. אז נכון שיש כיסי התנגדות, אבל הם לא מאוד מורגשים".
לדבריה, בית המלוכה רגיש לתנודות הציבוריות, אשר להן היה חלק משמעותי בהחלטה להסכים לנורמליזציה. "בית המלוכה נלחם על שימור הלגיטימציה שלו בכל מחיר. האביב הערבי עבר במרוקו יחסית בשלום, לאחר שהחלו ההפגנות, המלך הוביל מיד חוקה חדשה, כינס את הגורמים ועשה הכל כדי לראות איך מבצעים רפורמות שייטיבו עם האוכלוסייה. הוא לא מתעלם מרחשי הלב.
"במרוקו", היא מספרת, "אסור להביע ביקורת בוטה מדי כלפי המלך. אפשר לבקר את המדיניות, אבל לא להשמיץ את המלך. אי אפשר לצאת נגדו בצורה ברורה, אבל יש מקום לביקורת ובית המלוכה קשוב לה".
