מה שרואים משם >> 'משפחה' יצא לסיור כואב במחלקת טיפול נמרץ 'כתר' ופגש מקרוב את חולי הקורונה והמטפלים. תמונת מצב
"אנחנו עייפים, עוד לא התאוששנו מהגל הקודם", אומרים אנשי הצוות הרפואי ברמב"ם >> הם מטפלים בעשרות חולים, 13 מהם במצב קשה, ומביאים את הזעקה מהשטח: "כל החולים הצעירים המאושפזים בטיפול נמרץ לא חוסנו, חלקם משלמים על כך בחייהם" >> וגם הקושי הגדול: "לטפל באדם שלא דאג לחיים של עצמו, זו אחת המשימות המורכבות ביותר"
"אתם רואים את החולים שמאושפזים כאן?" אצבעו של אלכס מרגוליאן, האח האחראי על מחלקת טיפול נמרץ 'כתר' ברמב"ם, מורה על המיטות שלפנינו.
אנו מצויים בתוך ה"אקווריום" החולש על פני המחלקה הדוממת והיותר מדי שקטה של בית החולים – המחלקה המהווה את חוד החנית של מחלקות הקורונה, ובה מאושפזים 13 החולים הקשים ביותר. איש מהמאושפזים לא מדבר או משמיע קול, אפילו לא גונח, בשל העובדה המצערת – כולם, מלבד שניים, מורדמים ומונשמים. חלקם שוכבים על הבטן, כדי להקל על ניסיון גמילתם מההנשמה. האחיות מתרוצצות בין המוניטורים המתקתקים, מדי פעם מזנקות לשמע צפצוף קולני ומלחיץ במיוחד.
"רואים את החולים ששוכבים כאן?" נשמע שוב קולו של אלכס. "כולם הגיעו למצב שלא הייתי מאחל לאיש, וניתן לחלק אותם לשתי קבוצות – יש כאן חולים מבוגרים שאמנם חוסנו אך סובלים ממחלות רקע, ולעומתם יש את החולים הצעירים, שכולם, כולל חולה בן 29 שמצבו קשה ממש, הם כאלו שפשוט לא קיבלו חיסון", הוא שב ומדגיש את הנתון המטלטל, הממחיש באופן חד משמעי את מה שנאמר לכולנו שוב ושוב, אך כשרואים זאת מקרוב מבינים עד כמה הדברים חד משמעיים – אנשים שבחרו לא להתחסן עלולים לשלם על כך ביוקר, לעיתים אף בחייהם.
צילום: מנחם קאליש
"אנשים קורסים ומתמוטטים"
יום שלישי, 10:00 בבוקר. נכון לשעת הסיור שלנו מאושפזים בבתי החולים ברחבי הארץ 581 חולי קורונה במצב קשה. במחלקות הקורונה של בית החולים רמב"ם שוכבים 58 מטופלים, מתוכם 28 במצב קשה, ומתוכם 11 מונשמים באופן פולשני.
אתם רואים הבדל בין התסמינים של החולים שאפיינו את הגל הקודם לבין אלו בגל הזה?
"כמעט ולא", משיב האח מרגוליאן. "בגל הנוכחי יש יותר תסמינים של כאבי בטן, אבל מלבד זאת התופעות הן אותן תופעות, בעיקר קשיי הנשימה שמוכרים לנו כבר שנה וחצי, ומצמררים אותי בכל פעם מחדש. כי ההתדרדרות היא קיצונית ומהירה. אתה יכול לטפל בחולה שיושב ואוכל מולך ארוחת בוקר, ופתאום בבת אחת לשמוע את קולו נחלש ולראות אותו מתמוטט. יש כאן ברגעים אלו מטופל שעדיין בהכרה מלאה ונושם בכוחות עצמו, אבל אני לא מסוגל להישיר אליו מבט, כי אני יודע שהוא רגע לפני התדרדרות, וזה הקושי הגדול ביותר שלנו".
כל התופעות האלו מוכרות לכם גם מהגלים הקודמים. לא התרגלתם?
"איך אפשר להתרגל?" הוא נאנח, "זו עבודה עם כל כך הרבה מוות, רק עכשיו נודע לי על מטופל שנפטר כאן הלילה, וגם אלו שחיים, כפי שאתם רואים, הם כבר לא ממש איתנו. מגיעים לכאן סיפורים אנושיים שקשה להכיל, לפעמים אני מרגיש שאני כבר לא מסוגל לשאת את זה.
"רק לאחרונה", הוא מספר, "התאשפז כאן חולה צעיר יחסית, כבן 50, שהגיע בערב שבת, כשהוא מלווה בבני משפחתו. הוא נכנס על הרגליים, שוחח עם הצוות ונראה ערני מאוד. כיום יש לנו נוהל שמחייב את כל המאושפזים למלא טופס שבו הם מציינים אם קיבלו חיסון. הוא כתב שלא חוסן, וגם הסביר לי בלהט שמישהו שמבין עניין ייעץ לו להמתין עוד קצת כדי לראות אם מתפתחות תופעות לוואי משמעותיות, ורק אז להתחסן. לצערי הוא שילם על כך בחייו. תוך כמה שעות המערכות שלו קרסו, ובמוצאי אותה שבת הוא כבר לא היה איתנו.
"לאחר מכן נאלצתי לבצע את אחד התפקידים השנואים עלי ביותר – להוציא לבני המשפחה את חפצי הערך שלו. ראיתי שהוא הביא תיק מסודר – שתי חלות, טלית, ספרי לימוד… הוא ממש הכין את עצמו לשבת בבית החולים, ולא העלה לרגע על דעתו שמצבו יתדרדר באופן כל כך פתאומי".
איך אתה מרגיש עם זה שאתה צריך לטפל באנשים שהגיעו למצבים כל כך קשים, בזמן שיכלו למנוע זאת מעצמם, ופשוט להתחסן?
"זו שאלה קשה, אבל התשובה ברורה – אני לגמרי מעניק להם את הטיפול הטוב ביותר, ובלב שלם. יותר מכך – אפילו אם יהיו שני חולים שזקוקים להחייאה, האחד מחוסן והשני לא – לא אתן זכות קדימה למחוסן, בדיוק כפי שלא אעדיף לטפל בחולה צעיר על חשבון חולה מבוגר. כמי שעוסק ברפואה אני אמון על ההבנה שעלינו להגיש טיפול לכל חולה, ולא משנה מה גילו או מינו, או הדת שאליה הוא משתייך.
"אני עובד גם בטיפול נמרץ כללי, וגם שם אני פוגש לא מעט מקרים שאנשים גרמו לעצמם במו ידיהם להגיע למצבים קשים, כמו בעקבות כך שלא איזנו את הסוכר, או לא שמרו על עצמם בדרכים אחרות. אני לא דן אף אחד, זהו לא תפקידי. אבל להגיד שאני מסוגל להבין את האנשים שבחרו לא להתחסן? ממש לא, והאמת היא שנראה לי שכאשר הם מתאשפזים כאן, גם הם בעצמם מבינים את גודל הטעות".
"אנחנו סחוטים"
האווירה במחלקת טיפול נמרץ 'כתר' אינטנסיבית ביותר, אך אי אפשר לתאר אותה כמלחיצה. המחלקה בתפוסה מלאה, 13 מתוך 14 המיטות מאוישות, המיטה האחרונה כפי שמבהירים לנו עומדת גם היא לעמוד לרשותו של חולה, אך לא נראה שמישהו חושש ממצב של קריסת מערכות, כפי שהיה בגלים הקודמים.
"זה פשוט מאוד", מסביר לי אחד האחים, "בכל פעם שמגיע לכאן חולה חדש, אנחנו מפנים מכאן את מי שמצבו יחסית טוב, ומעבירים אותו לאחת ממחלקות הקורונה הרגילות. אבל עדיין, מכיוון שיש כל הזמן עלייה במספר החולים הקשים, אנו נמצאים בהיערכות לפתיחת שתי מחלקות קורונה נוספות בחניון בית החולים. אנחנו מקווים מאוד שלא יהיה צורך, אבל לא רוצים ששום דבר יפתיע אותנו".
אני רואה אתכם כאן לבושים וממוגנים, חוזרים פתאום לכל אותם מראות שכבר חשבנו שנפרדנו מהם. איך אתם מרגישים עם זה?
"אנחנו לא מאמינים שזה קורה לנו שוב", אומר לי בכנות אחד האחים, "אנחנו סחוטים לגמרי, עוד לא השתקמנו מהפעם הקודמת. אמנם לא היה שום שלב שהמחלקות נסגרו לגמרי, אבל הייתה תקופה ארוכה עם חולים בודדים. אנחנו נאלצים לחוות שוב את כל הסיפורים שהכרנו בגלים הקודמים, את הכאב והצער של המשפחות, וקשה לעכל את זה שהדברים חוזרים על עצמם בפעם הרביעית".
"ברור שאנחנו מותשים", אומר גם אלכס, "רק לצורך ההמחשה אני יכול לספר על עצמי שכבר שנה וחצי לא חיבקתי את ילדיי בני ה-8 וה-10, אני גם לא מבקר באירועים וכמעט לא פוגש אנשים, כי הפחד הגדול שלי הוא להידבק ולהביא את הווירוס לתוך הצוות. יש לנו מחסור חמור מאוד באנשי צוות, ואם ניאלץ להיכנס לבידוד זה עלול להיות הרסני.
"אבל אתם יודעים מה הכי כואב לי?" הוא מוסיף, "זה שדווקא בגלים הקודמים, שאז באמת הוצפנו והמלחמה הייתה בשיא, היה קל יותר לעבוד, כי הרגשנו יותר את השליחות. היינו עובדים משמרות על גבי משמרות, אבל הרגשנו את הזכות שיש בהצלת חיים. עכשיו התחושה הזו דועכת, בעיקר כי אנחנו רואים שבאמת המאושפזים העיקריים הם כאלו שלא חוסנו. זה מאוד מאוד מתסכל, כביכול שוכבים כאן אנשים שהחיים שלהם לא היו מספיק חשובים בעיניהם, ואתה זה שצריך להילחם למענם".
הוא מסיים את דבריו בקול חנוק, כאשר נכנסת אל האקווריום דמות חדשה – ליאורה אוטיץ, מנהלת הסיעוד בחטיבת הילדים ומרכזת מתארי שעת חירום. היא מבקשת לוודא שהאחים שומרים על עצמם בעת שהם מסירים ולובשים את הביגוד המבודד.
גם את מרגישה שההיסטוריה חוזרת, ופתאום אנו שבים למראות של הגלים הקודמים?
"זוהי לגמרי התחושה", היא מסכימה, "אבל הייתי מציעה להסתכל על חצי הכוס המלאה – הצוותים שלנו כבר מיומנים, ואם פעם היו צריכים איש צוות מיוחד כדי שיעזור להם להוריד ולפשוט את הבגדים, כיום הם עושים את זה בעצמם בקלות מרובה".
עם זאת מדגישה ליאורה כי חסרים הרבה מאוד תקנים במחלקות הקורונה. "במחלקות הקורונה מוכרחים לעשות תחלופה מואצת מאוד של הצוות, ולכן אנו צריכים צוות כפול ממחלקות רגילות. אין לנו מהיכן לייבא רופאים ואחיות, ואנו לוקחים אותם מהמחלקות האחרות של בית החולים. אלא שבעוד שבגלים הקודמים היה סגר ולכן המחלקות האחרות כמעט לא היו בפעולה, כעת המחלקות האחרות בתפוסה של למעלה מ-100%, כי אנשים ממשיכים להגיע ממגוון סיבות, ובמקביל תפוסת מחלקות הקורונה צומחת בקצב מבהיל".
את חוששת מקריסה?
"בשלב זה עדיין אין קריסה, אבל יש מחסור חמור מאוד בצוות, ואני יכולה להגיד בפה מלא שאנו חוששים מכל רופא שלנו שחלילה יידבק או יצא לבידוד, כי אין לנו מישהו אחר במקומו".
עם זאת היא מבקשת להדגיש כי עד היום לא היה שום איש צוות שנדבק בתוך מחלקות הקורונה. "בדיוק להפך, היו כאלו שנדבקו מחולי קורונה שהיו במחלקות אחרות, כיוון שלא ידעו שהם חולים. אבל דווקא כשנכנסים למחלקות הקורונה ישנו מיגון מלא, כך שההידבקות לא מתרחשת כלל".
היו בצוות כאלו שסירבו להשתבץ במחלקות הקורונה?
"אנחנו מקבלים בהבנה אנשי צוות שמבקשים לא להשתבץ במחלקות הקורונה, אך הם מעטים ממש. הרוב מתגייסים למשימה ומבינים שזהו צו השעה".
לעבוד בלי הערכה
התחנה הבאה שלנו בבית החולים היא במחלקת קורונה א' – זוהי מחלקה שבה מאושפזים חולים במצב בינוני וכן במצבים קשים, אך אינם זקוקים לתמיכה נשימתית. בחדר הבקרה שם על יד המסכים הגדולים יושבים כמה וכמה אחים ואחיות. הם עוקבים בדריכות אחר החולים "שלהם" ומתקשרים איתם באמצעות טלפונים מיוחדים המותקנים על יד המיטות.
מיהם חולים מצב בינוני? הם בדרך לשחרור?
"לצערי ממש לא", משיב לנו אחד האחים, "חלק גדול מהחולים שמאושפזים כאן מועברים בהמשך למחלקת טיפול נמרץ, יש כאלו שקורסים מול העיניים שלנו, רק בימים האחרונים אושפזה כאן אישה לפני לידה שחלתה בקורונה ומצבה היה קשה. בסופו של דבר נולד תינוק פג, אך האם עדיין מורדמת ומונשמת, היא אפילו לא יודעת שנולד לה בן".
אתם מאפשרים כניסת בני משפחה למחלקה?
"כן, אנחנו משתדלים מאוד להכניס בשעות מסוימות, על אף שזה לא קל לנו בכלל. אלו זמנים שאיננו יכולים לעבוד, וצריכים רק לדאוג לבטיחות בני המשפחה. עם זאת אנו מבינים שלעיתים זו הפעם האחרונה שהם נפגשים עם יקיריהם, וברור שאי אפשר לוותר על הביקורים האלו".
בני המשפחה יודעים להעריך את זה?
שתיקה משתררת בחדר. "האמת היא שלא ממש", משיבה לבסוף אחת האחיות, "וזה לא מתבטא רק בנוגע לביקורים, אלא גם ביחס הכללי. פעם חולים היו מגיעים ומרגישים אסירי תודה לצוות הרפואי, היו מבינים שאנו מקדישים למענם את החיים שלנו ומסתכנים עבורם. עכשיו הדברים נראים יותר מובנים מאליהם. אפילו במובן הפשוט ביותר – חדר הבקרה שבו אנו נמצאים כעת היה מלא בגלים הקודמים במשלוחים ובשוקולדים, ניכר היה שהמאושפזים יצאו מגדרם כדי להביע את תודתם. עכשיו זה כבר לא קורה, כאילו נכנסנו לסוג של רוטינה – הם חולים ואנחנו מטפלים. לא קל לעבוד ככה".
הנגיף לא גזען
רגע לפני סיום אנו חולפים בחדרו של ד"ר עמי נויברג, מנהל מחלקת 'כתר' א'. "אנו רואים בתקופה הזו גם דברים טובים", הוא מצליח להפתיע. "מגיעים אלינו חולים מבוגרים מאוד, ומתברר שמצבם טוב יותר מכפי שהיה בעבר. אם בגלים הקודמים התרגלנו לכך שכאשר מגיע חולה בן 85 דינו נגזר והוא יעבור לעולם שכולו טוב, כעת אנו רואים יותר ויותר כאלו שמגיעים לכאן עם מחלה יותר קלה, בזכות החיסון, ולשמחתי חלקם שורדים אותה. לעומתם, דווקא הצעירים שמגיעים, הם כאלו שלא חוסנו, ולעיתים מצבם מתדרדר. ממש בימים אלו מאושפז אצלנו גבר בן 40, בריא לחלוטין, בלי שום מחלת רקע, אך הוא קרוב מאוד להנשמה".
ד"ר נויברג חושף עוד כמה פרטים על המקרה הלא פשוט: "מדובר ביהודי יתום, בלי הורים ובלי אחים. הוא עובד קשה כדי להתפרנס, ובדיוק הבוקר הוא אמר לי כך: 'אני לא מאמין שחשבתי שאני כזה גיבור, חזק וצעיר, והחיסון הוא רק לזקנים. טעיתי. אני כל כך מפחד שאמות ולא יישאר שום זכר מהמשפחה שלי'. אחר כך הוא התקשר לחברים שלו, שלדבריו כולם לא מחוסנים. שמעתי אותו בקושי נושם, עם תמיכת חמצן, כשהוא ממלמל: 'משה, שמע, אני מונשם, תעשה לי טובה ותלך להתחסן…'"
יש מגזר מסוים שאתה רואה שההתפרצות אצלו מוגברת?
"מה שיפה בנגיף הקורונה זה שהוא לא גזען והוא לא מדלג על מגזרים, רק שבכל תקופה ההתפרצות נראית בציבור אחר. היה גל מסוים שזה בלט בציבור החרדי, כעת זה מתבטא יותר ביישובים עירוניים עם אוכלוסייה חילונית, אבל הדברים משתנים מזמן לזמן".
פורסמו השבוע תחזיות קשות שלפיהן אנו עלולים להגיע חלילה לאלפי חולים קשים בתוך זמן קצר. אתם נערכים לכאלו מצבים?
"קשה לי להאמין שנגיע למספרים כאלו, אבל כמובן שיש אצלנו היערכות למצבי קיצון. אלו יהיו מצבים שהטיפול שיינתן יהיה מינימליסטי – מי שמצבו קשה לא יונשם כלל, חולים עם בעיות אחרות כמו התקף לב לא יזכו לטיפול בבית החולים. אבל אלו תרחישי קיצון. אני מעדיף להיות אופטימי ולקוות שנעבור את הגל הזה במהירות ובמינימום נפגעים, אבל יחד עם האופטימיות אני ממשיך להיזהר, כי הקורונה לימדה אותנו להיות קצת יותר ענווים ולהבין שבאמת שאי אפשר לדעת לקראת מה אנחנו הולכים".
