"עדיין לא עיכלתי שסבא איננו"
תיארו אותו כ'איש הכי חזק בציבור החרדי', ראש הממשלה נהג להתקשר אליו, והיו גם כאלה שהפנו לעברו האשמות קשות >>> אבל מבחינת ר' יענקי קניבסקי, הנכד המפורסם ביותר בעולם – הוא היה בסך הכל העוזר של סבא, גדול הדור >>> לראשונה מאז ששמו פרץ לתודעה – ר' יענקי מתמודד עם כל הטענות האישיות, חוזר להכרעות בימי הבחירות הסוערים ותקופת הקורונה הבוערת, ומתאר את הרגעים המרטיטים לפני יציאת הנשמה -ריאיון חסר תקדים
צילום: פנחס עמנואל, בית הרב זצ"ל
המון אדם, סקרנים ומדרגות עמוסות, אינם מחזה נדיר ברחוב רשב"ם בואכה בית מספר 23. מודעות האבל הטריות זועקות ללא מילים את זעקתה של הספינה שאיבדה את קברניטה. הלב מסרב להאמין. ובראש רצות מחשבות דמיוניות על ר' חיים שיושב בחדר הבית הפנימי כשגמרא גדולה צהובת דפים לפניו, כשהוא מרים את עיניו הטובות, המחייכות והחודרות ומברך במתיקות – בו"ה.
ורק צהלות הילדים "ר' גרשון הגיע לנחם", החזירו אותנו באחת אל המציאות העגומה והקשה כל כך לעיכול. ההבנה כי 'כבה אור העולם' וכי 'גדול הדור איננו' הכתה בנו לפתע במלוא חריפותה.
מנחמים רבים צובאים על הדלתות ומבקשים לעבור ולו לרגע אחד בחדר ששימש עשרות שנים כמגדלור לעולם היהודי. מאחור, בשורה השנייה, יושבים, אפופי הרהורים – הנכדים שבשנים האחרונות היו צמודים, איש בתורו ובמשמרותיו – ר' יענקי ור' אריה.
"אני הבכור של בן הזקונים של סבא", יתמצת לנו ר' יענקי במילים ספורות את הסיבה להיותו הנכד הקרוב לסבו הגדול. כל מי שדרך בבית הזה בשנים האחרונות יודע, כי לצידו של מרן שר התורה יושב במסירות ובנאמנות הנכד ר' יעקב, שידו לא משה מידו.
ביקשנו לשמוע ממנו על האבדה הגדולה לכלל ישראל, על האבדה הפרטית שלו. בעיניים אדומות ובקול חלוש הוא שיתף אותנו בתחושות, תיאר לנו את הסבא זצוק"ל כפי שהוא ראה בעיניים של נכד קרוב, וחשף טפח ושניים מאחורי קלעי החצר.
חשבנו להתחיל דווקא מהסוף. ביקשנו שיתאר לנו את מה שעבר עליו מאז פטירת מרן זצוק"ל. הסכר נפתח, ובכל רגע שעבר נראה כי הוא שואב חיות מעולם שהיה ואיננו. החוויות והתיאורים שהפכו עכשיו לזיכרונות מתוקים מילאו את ליבו והרוו לדקות בודדות את נפשו העייפה מצערה.
"מרגע הפטירה היו לנו יומיים להתכונן נפשית ללוויה. אבל זה לא דבר שניתן לעכל כל כך מהר. אף אחד לא התכונן לדבר כזה", אומר ר' יענקי. "רק הבוקר, כשהגעתי לפה – רצתי מתוך אינסטינקט לעזור לו לקום. זה שינוי גדול מדי עבורנו, מכדי שנוכל כבר לדבר על מה שמרגישים. אבל יש פה קודם כל את הנקודה האישית שלי, כנכד שנמצא איתו מגיל קטן.
"גדלתי על ברכיו בכל המובנים. אבא שלי הוא הבן הצעיר שלו ואני הבן הגדול אצל אבא שלי, כך שכל ההוויה שלי מקטנות כרוכה עם הרב בכל צעד ושעל, ביום יום, בחגים ובשבתות, וכל מעגל השנה שסבב סביבו. בסוף הכל מתקשר לסבא: מלשבת לידו בבית הכנסת ולהצביע בסידור או לעמוד מתחת לטלית שלו בברכת כהנים, ועד לעלות אליו מדי שבת אחרי התפילה בבוקר לקידוש ולקבל ממנו התעניינות על מה שלומדים בחיידר.
"רק בשבוע שעבר, באופן בלתי מתוכנן, מישהו עשה איזו עבודת מחקר בנושא מסוים ותוך כדי חיפוש הוא מצא דף שסבא כתב לרב'ה שלי בכיתה ו'. היה כתוב שם בערך כך: 'למדתי בשבת עם נכדי יעקב ישראל קניבסקי והוא ידע את החומר'. לא ידעתי מזה בכלל. וזה אותו ר' חיים קניבסקי, שבאותם ימים כבר הייתה אצלו קבלת קהל גדולה וסדרי לימוד שהקיפו את כל שעות היממה וסדר יום שמחושבן לרגעים. אבל הוא היה סבא בכל המובנים".
'יש מגייפֶה ורוצים לסגור את החיידרים'. במחיצת שר התורה זצוק"ל
סבא במחלקת יולדות
ר' יענקי מספר בגילוי לב: "חמש שנים לאחר החתונה לא היו לי ילדים. בכל אותן שנים הוא אמנם לא היה יושב איתי לשיחות עידוד, אבל תמיד היו לו את המשפטים הנכונים ברגעים הנכונים. באותה תקופה הייתי ישן איתו בלילות. כשברוך השם נולד לי ילד ראשון, נסענו יומיים אחר כך ביחד לחתונה שהתקיימה בעיר. הוא הסתובב פתאום אחורה לכיווני ושאל: 'נולד לך בן, נכון? אני רוצה שניסע רגע לבית הרפואה'. ניסיתי לומר לו שאין צורך, עוד יום-יומיים היולדת תחזור הביתה ונביא את התינוק לסבא. אבל כשהוא החליט משהו, לא היה שייך להזיז אותו.
"הודעתי לאשתי שאנחנו מגיעים, והייתה המולה גדולה בכל המחלקה. כשהגענו, הוא נעמד ליד עגלת התינוק, הוציא את הכיפה שלו מתחת הכובע, הניח אותה על ראש הילד ובירך 'שהחיינו' בלי שם ומלכות ו'שיגדל להיות תלמיד חכם', והלך. כל המעמד נמשך לא יותר מעשרים שניות. זו רק דוגמה אחת למחוות קטנות כאלה שהוא היה עושה.
"הוא ידע על כל נכד מה המצב שלו, מה צריך להגיד לו, ובאופן כללי עם כל נכד היה לו סגנון התנהלות שונה, לפי המצב הרוחני והאופי שלו. ומה שמדהים ובעיניי משקף את כל האישיות שלו – שהוא היה נורמלי. הוא לא היה כמו שאומרים היום על מישהו שהוא 'עילוי' או 'מעופף', אדם כזה שאין לו שעות מסודרות והוא ישן בימים וער בלילות או דברים דומים. ממש לא. סבא היה האדם הכי נורמלי בעולם. היו לו זמנים קבועים לכל דבר.
"אבא שלנו היה אומר לנו על סבא: 'יש לו זמן להכל'. לא היה מצב שהוא לא הגיע לחתונה של נכד כי אין לו זמן או שהוא לא הולך עם הילד שלו לחיידר בגיל שלוש כי אין לו זמן. אבא שלי זוכר איך הרב'ס שלו היו מתרגשים כשסבא היה מגיע איתו לחיידר. כל הדברים שאדם נורמלי צריך לעשות, הוא עשה.
"בסוף ה'שמונה עשרה' הוא היה מוציא מהכיס את הארנק ושולף ממנו דף של בקשות פרטיות. כשסיים, היה מחזיר את הדף לארנק. אסור היה לאף אחד לראות מה כתוב בו. יום אחד כשהוא הוציא את הדף הוא נפל לו וראינו מה כתוב בו – ממש כבן המתחטא לפני אביו. למשל: 'אני רוצה לגמור את החיבור הזה, להספיק ללמוד את הספר ההוא', ככה ממש, בלשון פשוטה וישירה. הוא לא היה מתפרץ פתאום ברגש או בוכה. הכל היה מחושבן ומסודר אצלו. אף פעם לא חיפש קיצורי דרך והיה אומר את כל מה שצריך להגיד, אם זה בסליחות שהוא לא היה מדלג על שום קטע או באמירת 'ויתן לך' של מוצאי שבת, אבל תמיד הקדיש לזה את הזמן שצריך בשביל זה – לא יותר ולא פחות.
"תמיד אמרתי, שכשהוא עצמו היה אחראי לקבלת קהל שלו בלי ההתערבות של בני הבית, הוא היה עושה את זה הרבה יותר טוב מאיתנו. הוא ידע מצוין איך לגרום לעומד מולו להבין שהגיע הזמן ללכת בנועם וברוח טובה. לא כמונו, שאנחנו צריכים לרמז או לדפוק על השולחן ולהגיד 'נו נו, הלאה'.
"נקודה נוספת שראינו אצלו – הוא ידע לעמוד על שלו. אני מודע לזה שיש טענה בציבור שאנחנו אמרנו לו מה להגיד ואיך להגיד, אבל זו טענה שהיא בין מכעיסה למגוחכת. מי שהכיר אותו ידע, שאין אצלו דבר כזה שמישהו יכול להכתיב לו מה לעשות או מה להגיד. מה שהוא רצה לכתוב הוא כתב, ורק אם הנוסח של המכתב היה מוצא חן בעיניו – הוא היה מסכים לחתום. לא היה לו שום עניין לשנות אם לא צריך, אבל אם הוא לא רצה משהו, יתהפך העולם ולא יעזור שום דבר – לא הרבנית, לא הבנים, בטח שלא הנכדים. כלום".
ר' יענקי: "גם לאחרונה, עם הוראות הקורונה – בסוף כולם ראו עד כמה סבא צדק בהוראותיו. שיהיה ברור – אנחנו פחדנו פחד מוות. אנחנו לא סבא. מילא בדברים פוליטיים שאנשים יחשבו ויגידו מה שהם רוצים, אבל בקורונה מדובר בשאלה של חיי אדם.
"אני זוכר שבתחילת הקורונה היה פחד גדול מכל מיני שמועות על אנשים שנופלים פתאום באמצע הרחוב בסין ומתים. אף אחד לא ידע מה זה באמת. הסברנו לסבא עד כמה זה מסוכן וצריך לחשוש, אבל הוא לא הקשיב לנו בכלל. מה שאנחנו חשבנו, לא היה רלוונטי. אגב, גם לגבי החיסונים, כשהוא החליט שצריך להתחסן – זה לא היה בגלל שהוא סמך על מישהו שאמר לו שכדאי. כמובן שהוא שמע את הרופאים ואת עסקני הרפואה, אבל לא זה מה שגרם לו להכריע לקחת את החיסון. גם כשאותם רופאים ועסקנים נשמעו מהוססים, הוא עמד על שלו ולא שינה את החלטתו. הוא לקח את האחריות על עצמו והחליט מה שהחליט. וכשהוא חשב שיותר מסוכן שלא ילמדו – אז מבחינתו ממשיכים ללמוד".
סבא מסרב לרדת
ר' יעקב עובר מעניין לעניין. כמי ששימש את סבו ימים ולילות הוא מלא וגדוש בתיאורים, והוא ער לרעשי הרקע שיש בציבור. אבל הוא מעולם לא נתן לרעשים האלו להפריע לו בעבודת הקודש עם סבו. "אני יודע את האמת", הוא חוזר ואומר מספר פעמים במהלך השיחה.
"יש עוד נקודה מרתקת בעניינים של שמות, ואני מדבר על דברים שראיתי בעצמי ולא איזה סיפור ששמעתי. בתקופה שהיו נערמות אצלו גלויות, ובשנים מאוחרות יותר – מעטפות, הוא היה 'מנקה שולחן' מדי יום ולא מותיר שום מכתב למחר. פעם מישהו כתב לו מכתב, ואני זוכר את שמו של השולח, שלפני כמה שנים הוא שאל את הרב לגבי שידוך עם שמות מסוימים, והרב ענה שאפשר לסגור, אבל במכתב הקודם הרב כתב לו שלא כדאי. הוא רצה לדעת למה יש הבדל בין התשובות, כאשר השאלה לכאורה אותה שאלה. הרב ענה לו משפט מדהים: 'כפי מה שנותנים בפי מן השמים – אותו אני עונה'. כידוע, הוא היה כותב כל מכתב פעמיים, אחד לשואל ואחד כדי לשמור לעצמו עותק. לא היו מצלמים את התשובות. הכל בכתב ידו.
"בנושא הזה של הכרעה לגבי שמות היו לו כתפיים רחבות במיוחד וגם מרן הרב אלישיב היה שולח אליו בעניינים האלה. אני לא בר-סמכא להגיד אם סבא התכוון במשפט הזה לכל התשובות שהיה עונה, אבל בשאלות שנגעו לשמות הוא הרגיש באופן מיוחד שהקב"ה שם לו את המילים בפה".
יכולתם לדעת מה הוא יענה על שאלה מסוימת?
"יש שאלות שבהן יכולנו לכוון לדעתו, אבל תמיד היה יכול גם להפתיע. בדיוק היה אחד שהזכיר פה בניחום, שכאשר הוא הגיע עם הבן שלו לפני בר מצווה, הילד שאל את הרב אם כדאי לו לקבל על עצמו ללמוד את ה'דף היומי'. למרבה הפליאה, ולמרות שאני זוכר מקרים אחרים שהרב ענה שעדיף שילמדו דברים אחרים – הרב ענה לו בחיוב. אותו אחד סיפר עכשיו שעד היום הבן שלו לומד את ה'דף היומי'. הבנתי שהרב היה מזהה על הילד אם הוא באמת מסוגל ורוצה את הקבלה הזו או לא, ולפי זה היה עונה. אף פעם לא נתן תשובה באופן גורף.
"דוגמה נוספת: אחד מארגוני ההלכה הגדולים השקיע הון עתק ובנה פה למטה אוהל עם כל הציוד הנדרש, עבור כינוס מיוחד שהם עשו והביאו לשם כך רבים מגדולי ישראל. באנו לסבא ואמרנו לו שרק צריך להיכנס למעלית בכיסא ויורדים למטה. הוא לא היה מוכן בשום פנים ולא עזר כל מה שניסינו. אין לי מושג למה, אבל כך הוא החליט.
"לעומת זאת, כשהיו צריכים לנסוע לירושלים – לא הייתה לו שום בעיה. גם בכינוס הבחירות הענק שהיה בבני ברק הוא לא הסכים לצאת מהבית. אנשים חיכו, משכו את העצרת, אבל הוא לא הסכים. אחרי שעה אמרנו לו שיש כינוס בחיפה וצריך לנסוע, והוא הסכים. התארגנו, ירדנו ונסענו לחיפה. כך שלהגיד ולצעוק ש'אומרים לו' ו'קובעים בשבילו' – זה קצת מכעיס, אבל הרבה מגוחך".
במהלך השיחה הזכרת לפעמים את 'סבא' ולפעמים את 'הרב', איך היית פונה אליו?
"אני תמיד קראתי לו 'סבא'. אגב, הוא לא היה קורא לי אף פעם בשמי, משום שקוראים לי כשם אביו, יעקב ישראל. אז לפעמים הוא היה אומר 'בוא הנה' או 'הבן של', אבל אף פעם לא בשמי".
'אנשים לא יודעים באלו רמות סבא החליט לגדול עם אבא מעזרת הנשים יום במחיצתו שנות ההנהגה הסודות של רשב"ם
צדיק גוזר מראות חיים
לבד על הכל'. ר' יענקי בריאיון ל'משפחה'
הידרדרות פתאומית
כעת אנו עוברים לחלק הכי מטלטל השיחה – תיאור השעות האחרונות במחיצתו של מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי זכר צדיק לברכה.
מסתובבת שמועה, שבמהלך השבועות האחרונים הרב לא הרגיש בטוב והרופאים המליצו לאשפזו, אבל במשפחה לא הסכימו. מדוע לא סיפרו לציבור על חולשתו של הרב, כדי שיוכלו להתפלל?
"אתחיל מהרגע שהרב נדבק בקורונה. מיד כשהגיעה תשובה שהרב מאומת והבדיקה שלו יצאה חיובית – קיבלתי החלטה לצאת עם זה לציבור, למרות שהיו אחרים שחשבו שאין צורך ושניתן לזה לעבור מבלי שהציבור יֵדע. אבל לא הסכמתי. זו אחריות גדולה מדי. זה עניין של כלל ישראל. הרב הוא לא רכושי הפרטי. מה שכן, הוצאתי כל הזמן הודעות מרגיעות על מצבו של הרב, ובמקביל ביקשתי מהרופא שלו שיעדכן אותי מתי מגיע השלב שאנחנו זקוקים לתפילות הציבור. כלומר, שיעדכן כשהוא רואה במצב הרפואי שלו משהו לא שגרתי.
"אבל הנגיף היה מתעתע, והוא התנהג כרגיל. לא היה לו חום והסטורציה שלו הייתה בדרך כלל תקינה. בערב שמחת תורה אמר לי הרופא, שהזיהום עלה וזה מצב לא פשוט. באותו רגע נבהלנו מאוד, והבנו שהמצב השתנה ולא יציב ושצריך תפילות. אגב, אני יודע שבקורונה הוא היה פעמיים בסכנת חיים ממשית, והתפילות של כלל ישראל עשו את שלהן.
"הפעם כנראה לא הייתה לנו את הזכות להתפלל. הייתה תקופה בעבר הרחוק שהוא סבל והיה נאנח מכל שינוי תנוחה, אבל מעולם לא אמר מה כואב לו. היינו שואלים: 'סבא כואב לך משהו?' הוא היה עונה: 'שאני לא מספיק ללמוד את החובות בזמן'. שאלנו: 'מה כואב לך?' אמר: 'שמפריעים לי ללמוד'. היינו אובדי עצות ברמה כזו, שלפעמים היינו צריכים ללחוץ לו פיזית, כדי לשמוע אותו נאנח ולהבין מאיפה נובע הכאב.
"גם בקורונה התפתח לו פצע בגוף, שכאשר הרופא ראה את זה הוא היה בשוק. הוא אמר: 'אין לי מושג איך הוא מתמודד עם הייסורים האלה', ועל המקום עשה לו איזה ניתוח קטן. רק אז היה אפשר להגיד שהרב לא הרגיש טוב.
"בתקופה האחרונה הוא אכן היה חלש, אבל לא סבל. לא כאב לו כלום. כשמישהו היה מתקשר שהוא רוצה להגיע – הייתי אומר שהרב קצת חלש ושנמתין עוד כמה ימים. הרגשנו שאנחנו משחקים כאן באיזה משחק מסוכן – מה מידת החולשה שלו והאם הוא יכול לעמוד בעוד קבלת קהל או לא. הנהג המסור, ר' ישעיה אפשטיין, לימד אותי לא לשאול את הרב אם להכניס אנשים, מכיוון שסבא אף פעם לא יגיד לא.
"גם כשחזרנו מבריתות, ולפעמים הסתובבנו בכמה ערים עם הדרכים של פעם והמכוניות של פעם, בלי מזגן, והרב היה יושב ולומד כל הנסיעה – הוא היה חוזר הביתה מותש לגמרי, אבל כשראה שבחור מישיבה קטנה מחכה לו, הוא היה אומר לקרוא לו. הוא היה נשאר לשבת ברכב, כי לא היה לו כוח לעמוד במשך הזמן שהוא ישמע את השאלה ויענה, אבל הוא לא ויתר.
"אני נזכר שבימי שישי, לאחר מנחה, היינו נכנסים לרכב כדי לנסוע למקווה. בצד התאספו כבר כמה אנשים ועוד לפני שהתחלנו לנסוע הם היו ניגשים לחלון ושואלים. בדרך כלל היו אלו בחורים צעירים שנהנו לגשת לרב ולשאול, וכמובן שלא היה מדובר בשאלות של פיקוח נפש. גם כאשר הנהג סגר את החלון והתחיל בנסיעה, אם הרב היה מבחין באי מי שלא הספיק לשאול – הוא היה מבקש לעצור.
"לאחר האירוע המוחי שהרב עבר, הרופא אמר שהוא לא יצליח יותר לכתוב ספרים. ברוך השם לאחר תרגולים רבים הוא חזר לכתוב, אבל באותו זמן – אבא שלי היה עולה איתו לחדר למעלה ועוזר לו לענות למכתבים. זה היה בסוף היום העמוס של הרב, כאשר בעוד שעות ספורות הוא כבר קם שוב ומתחיל את היום החדש. אבל לא היה דבר כזה שאני אומר לו שיש מישהו בחוץ והוא היה אומר להגיד לו לבוא פעם אחרת.
"מכל זה אני רוצה שתבינו, שאף פעם לא ידענו באמת כמה כוח יש לו ואיך עלינו לווסת את התור בקבלת הקהל. תמיד שיערנו והערכנו פחות או יותר. עכשיו אני חוזר לתקופה האחרונה: כאשר הוא היה באמת חלש מאוד, אבל גם היה מצוי במעקב הרבה יותר טוב מאשר באשפוז במרכז רפואי. הרופא שלו, מנהל מחלקה באיכילוב, עקב אחריו עם בדיקות דם, עירוי נוזלים, ברזל, ומדדים נוספים".
השעות האחרונות
מה קרה בפורים האחרון?
"בליל פורים עוד נכנסו אנשים, מעט, אמנם, כי רציתי לשמור על הכוחות שלו גם ליום המחרת ומחרתיים, ביום שישי. הרב נהג לקרוא מגילה גם בשושן פורים, מחמת הספק. בבוקר הפורים הייתי בבית שלי, כאשר קיבלתי טלפון עם דיווח שהסטורציה של הרב ירדה. הגעתי מיד, ועוד בדרך התקשרתי לרופא. הוא אמר לי שאין מה להילחץ כי המדד האמיתי הוא כשיושבים, לא כששוכבים.
"עזרנו לסבא לקום מהמיטה ולשבת ליד השולחן, ואכן הסטורציה התייצבה. עם זאת, השיעול של הרב גרם לי חשש. ביקשתי מהרופא שיגיע לבדוק אותו, למרות שלא היה לו חום ולא ראינו עליו שום דבר שעלול להדליק נורה אדומה. בדרך כלל, הרופא היה שולח אחים שעבדו במרפאה הפרטית שלו, אבל הפעם ביקשנו שהוא יבוא בעצמו.
"כשהרופא הגיע ובדק את הריאות, הוא אמר שהריאות מצוינות והוא לא שומע שום דבר מחשיד. הוא המליץ שניתן אקמול צינון ונהיה ערניים. המשך היום עבר בלי אירועים מיוחדים והרב למד את החובות שלו, התפלל מעריב וקרא את המגילה שוב כמנהגו מספק. למחרת, יום שישי בבוקר, ישבתי לידו והייתי ערני במיוחד. לאחר קריאת המגילה הוא עוד נתן מתנות לאביונים ומשלוח מנות לנהגו ר' ישעיה אפשטיין, ואז נכנס לנוח. כשהייתי בבית שלי, קיבלתי שוב טלפון מהנכד שהיה איתו, שאמר לי שהוא דואג, כי הוא רואה שהסטורציה שוב לא יציבה והוא ביקש שאגיע להיות איתו.
"העליתי שוב את הרופא אל הקו, ואמרתי לו שליתר ביטחון כדאי לבדוק את הרב שוב. הרופא לא ממש נבהל, והציע להביא לרב פיזיותרפיסט נשימתי. במשך שעה וחצי הפיזיותרפיסט עבד איתו וכשהוא יצא – אמר לי שצריך עוד לעבוד איתו, והוא יגיע שוב במוצאי שבת. לאחר מכן היה אמור להגיע אח כדי לתת לרב נוזלים. אמרתי לעצמי שאני לא אלך הביתה ואחכה שהאח יגיע. בינתיים ראיתי שהסטורציה חזרה להיות יציבה.
"כשהאח הגיע, הוא רצה לקחת בדיקות דם אבל הוא לא מצא וריד, וזה הכאיב לרב. אמרתי לאבא שלי שכדאי להיכנס לחדר ולהגיד תהילים. תוך כדי אמירת פרק התהילים, האח מצא את הווריד, לקח לו דם וחיבר לו את העירוי. במקביל, מחולל החמצן המשיך לעבוד ואני מבחין שהסטורציה תקינה. בדיוק מישהו שלח לי הודעה – שהוא שמע שאתמול הרב לא הרגיש טוב וכמעט אושפז. אמרתי לו: 'מה פתאום, אני פה ליד הרב והכל בסדר'. האח כבר רצה ללכת, ואני פתאום שם לב שהמחולל לא עובד.
"הסבתי את תשומת ליבו של האח, אבל הוא לא הבין מה אני רוצה וטען שהוא הדליק אותו והוא שומע שהוא כן עובד. אמרתי לו: 'בבקשה, תבדוק ותראה'. הוא לקח את היד של הרב למדוד דופק – ואין דופק – – –
"מיד הבנתי את המשמעות ובאינסטינקט אמרתי 'שמע ישראל'. האח עצמו לא עיכל מה קורה. הוא היה בטוח שזו תקלה קטנה ותכף הרב חוזר לנשום. מיד הוא התחיל לעשות לרב עיסויים, ובינתיים התקשרו ל'הצלה', אבל כשהם הגיעו – כבר לא היה להם מה לעשות. הרב פשוט הסתלק ברגע אחד שבו הפסיק לנשום. הרופא, שאינו שומר תורה ומצוות ואף רחוק מזה – אמר לי: 'זה מה שקוראים בעגה שלכם מיתה של צדיק'. בלי ייסורים ובלי טלטלות. זה היה הלם מוחלט.
"וכאן אני חוזר לשאלה למה לא הודענו לציבור להתפלל. לא חלמנו שזה המצב. אדרבה, עוד קבעתי לאנשים שיגיעו במוצאי שבת וביום ראשון. ברור שאם היה לי צד שהמצב לא טוב – הייתי מיד מוציא הודעה על כך לציבור. אבל אפילו לא חלמנו שיש כאן מצב חמור".
יתמות פתאומית
איך עברה עליך השבת שאחרי הפטירה?
"ברגעים הראשונים של הפטירה, לפני כניסת שבת, עוד הייתי טרוד בדיונים מה עושים ואיך עושים. לא היה לי צד לקחת אותו למקום אחר, ועמדתי על כך שהוא יישאר בבית בו הוא למד רוב חייו ובו הוא נפטר".
היה באמת צד להספיק את הקבורה עוד לפני כניסת השבת?
"מה פתאום. היה צד אולי לקחת אותו למקום מיוחד, אבל משום כבוד התורה – לא היה שום צד לעשות לוויה לפני שבת. גם במוצאי שבת לא רצינו, משום שההתארגנות ללוויה הייתה כרוכה בחילול שבת מצד גורמים שונים. הדבר הראשון שסיכמתי עם מפקד המשטרה היה, שאנחנו מוכנים לדחות את הלוויה כמה שצריך בשביל שלא תהיה שום הכנה לפני שהשבת יוצאת. אמרתי לו שיעדכן אותי כמה זמן ייקח להם להיערך מצאת השבת, דקה לא קודם, ואחרי הזמן הזה נערוך את הלוויה.
"ביקשתי שישכרו חברת אבטחה, כי הבנתי מה הולך להיות ברחבה למטה. ביקשתי מהמפקד שלא יהיה כאן שוטר אחד. אמרתי לו שאם נצטרך אותם שיבואו, אבל אין להם מה להישאר כאן עכשיו. גם לגבי שעת הלוויה. בהתחלה פורסם שתתחיל ב-11 ואחר כך הזזנו ל-12 זה בגלל שהמשטרה רצתה להביא כוחות נוספים מכל הארץ, ולא היה שום מצב שיספיקו להתארגן עם זה עד 11, לכן לקחנו עוד שעה ליתר ביטחון".
…
אנחנו חוזרים לליל שבת ולרגע בו ר' יעקב מתחיל לקלוט מה שקרה. "כשבאתי הביתה להתארגן לשבת, הילדים הקטנים מיד אמרו לי: 'אז לא נראה את סבא יותר ולא נקבל ממנו סוכריות?' ואז ירד לי האסימון והתחלתי לעכל.
"במשך השבת, אבא שלי החליט שלא בוכים כל השבת. כך הוא ראה גם אצל הרב בפטירה של מרן הסטייפלר זצוק"ל. ובאמת, הוא השתדל לא להיכנס לחדר שסבא היה בו, כדי לא לעורר את הבכי. רק כשיצאה שבת ונכנסנו לחדר – התחילו בכיות קורעות לב. זה שינוי מהותי גם בחיים האישיים וגם בחיים הרוחניים. ייקח לנו שנים כדי לקלוט ולעכל ולהסתגל".
מה בדיוק רצו כל אותם מפורסמים שהגיעו במוצאי שבת כדי לעמוד ליד הטלית ולהצטלם? לא היה ראוי יותר שיֵשבו בחדר מניין תלמידי חכמים שיאמרו פרקי תהילים?
"לגבי אמירת תהילים – הרב זצ"ל סבר שצריך אמנם לשמור על הנפטר ולשבת בחדר שהוא נמצא בו, אבל לא להגיד תהילים, משום שזה 'לעג לרש'. באופן כללי נכנסו לחדר רבים בצורה של סרט נע כדי להיפרד, אבל היו כאלה שעל דעת עצמם עמדו ועשו תמונות. מה אפשר לעשות. לא חשבתי שראוי לחסום אף אחד מאלו שרצו להיכנס ולהיפרד".
מתי אתה נפרדת ממנו, אם בכלל?
"כבר סיפרתי לכם שעוד הבוקר הגעתי לכאן ונכנסתי מיד לחדר השינה כדי לעזור לרב לקום. ברור שאצלי עדיין לא נעשתה הפרֵדה, ואין לי ספק שזה תהליך שייקח זמן רב".
כמי שהיה נוכח שנים רבות עם הרב – האם יש משהו שאתה היית עד לו והציבור לא כל כך מודע?
"הייתי מנסח זאת אחרת. אם יש אנשים שהם לא ר' חיים קניבסקי והם חושבים שגם אין להם שום סיכוי להיות ר' חיים – אז יש נקודה אחת שכל אחד יוכל לקחת ממנו, וזה כוח ההתמדה שלו. אני לא מדבר רק על התמדה של שעות לימוד, אלא על קביעות.
"לדוגמה, היה פה השבוע הגאון רבי צבי רוטברג שליט"א, ראש ישיבת 'בית מאיר', שלמד בחברותא עם הרב למעלה משש עשרה שנה, והם למדו בזמן הזה את כל התורה כולה ממש, כולל עניינים קשים ומורכבים כמו קידוש החודש. הרב הרי לא ידע לחייג בטלפון ולא להכין כוס תה, אבל הידע שלו בסדר הכוכבים או בעירובין – שהם דברים טכניים לכאורה – היה מופלא ביותר. זה דבר מדהים, משום שכל מה שהיה קשור ללימוד הוא ידע. מה שלא – לא עניין אותו.
"הרב רוטברג דיבר על הנושא של קביעות, שכמה פעמים הרב לא הרגיש טוב ולא היה מסוגל לקום מהמיטה, אבל כשהוא הגיע ללמוד – הרב אמר לו בוא נלמד אפילו שתי דקות, רק כדי שלא לבטל מהקביעות. 16 שנה, יום יום, בלי החסרה של יום אחד, גם כאשר אי אפשר. גם עם כל שאר החברותות שהרב למד בחייו, והיו רבים כאלה – התנאי שהוא עשה איתם זה שלא יחסירו אפילו פעם אחת. מי שהחסיר – הפסיד. לא היו חכמות. הקביעות הקיפה את כל החיים שלו – בזמני השינה והקימה, בזמני הארוחות, בתפילות, בלימוד, בקיום המצוות, וגם בדברים שבעלמא עד כמה שהיו לו כאלה".
יש תמונה מפורסמת שבה נראה הרב שוכב על צידו במיטה כשגמרא גדולה לפניו. ככה תמיד הוא היה נרדם?
"רק כשהוא היה עייף ונשאר לו עוד מה ללמוד מסדר 'החובות' היומי שלו – הוא היה ממשיך את הלימוד כשהוא שוכב במיטה. ככה הוא היה יכול ללמוד שעות. את התמונה הזו, אגב, אני צילמתי".
להתגורר עם גדול הדור. הגאון ר' יצחק שאול קניבסקי ובנו ר' יענקי במחיצת מרן זצ"ל
נאצות ברחוב
איך הקרבה שלך אליו וההתמסרות לניהול הבית השפיעה על החיים האישיים שלך, על הבית והמשפחה?
"כמובן שהייתה השפעה, ואין ספק שרעייתי הקריבה מעצמה הרבה. היו תקופות, כמו בקורונה, שהייתי כאן יותר מאשר בבית שלי, וכמובן שהיו שבתות שלא נסענו ואירועים שלא הלכנו אליהם. היה ברור שלא נעצור את קבלת הקהל כי 'יענקי החליט שהוא טס לחו"ל'. ברור שלא".
והרב אמר לה פעם משהו על זה?
"לאשתי? מה פתאום. אפילו את אמא שלי, שגרה כאן בבית הצמוד – הוא לא הכיר. פעם נכנסנו איתו לחדר שלו, ובדיוק אמא שלי סידרה את המיטות ואת הארון בחדר והוא שאל אותנו: 'מה קורה פה? יש אישה בחדר שלי'. ותבינו: היא כלתו ארבעים שנה ומתגוררת איתו 12 שנה.
"לי הוא כן אמר פעם, בזמן שלא היו עוד אנשים בחדר: 'מגיע לך יישר כוח על כל מה שאתה עושה בשבילי', אבל לא היינו צריכים את זה. זו הרגשת סיפוק עצומה. הייתי חוזר כל יום הביתה ומספר לאשתי לכמה אנשים הצלחתי לעזור היום. הרי ברגע אחד הצלחתי להעלות חיוך על פניהם. זה בא עם הצרה שלו וזה בא עם השאלה שלו, ואפילו זה שרק בא לסגור את השידוך בצורה רגועה – זו הרגשת סיפוק אדירה".
ובכל זאת, היית נתון מדי פעם ללחצים כאלו ואחרים ושימשת שק חבטות של הציבור. לא היו רגעי משבר?
"חד משמעית, היו רגעים – בעיקר כאשר הדברים היו נוגעים למשפחה שלי – שבהם חשתי תחושת תסכול וחידלון. אני רואה ושומע את הדברים, אבל אין לי מה לעשות. בתקופה שבה מגפת הקורונה הייתה בשיאה, למשל, אני זוכר שהיו לילות בהם הייתי מקבל כמויות של הודעות בסגנון: 'אתה רוצח', 'יהיה לך דם על הידיים', 'יום אחד לא תהיה לך מטריית ההגנה של סבא שלך', ועוד דיבורים ואיומים מהסוג הזה. ואני טיפוס שלא יכול להישאר אדיש להודעה כזו, בדיוק כמו שהשתדלתי לענות לכל הודעה ששלחו לי. אז הייתי מחזיר להם בציניות: 'תודה רבה על האיחולים' או 'אשמח להכיר יותר ולדעת איך קוראים לך', משהו כזה.
"אני זוכר את עצמי בלילה יושב ומהרהר למה בכלל אני צריך את הדבר הזה ולמה אני משלם את המחיר על דבר שאני עושה, כי אני מאמין בו. תאשימו אותי בבחירות, למשל – למה משה ליאון ולא יוסי דייטש – בסדר, זה לא נחמד ולא קל. ספגתי הרבה נאצות ובקושי יכולתי ללכת ברחוב, אבל קיבלתי את העובדה שזה המחיר שמשלם מי שמתערב בפוליטיקה. אבל בענייני הקורונה – במה אני לא בסדר יותר מכל נכד אחר, שלא מכירים אותו? זו הייתה החלטה אישית של הרב. בכל אופן, השתדלתי להשאיר את הדברים בפרופורציות הנכונות. זה לא שנותרה לי צלקת".
היו לך רגעים של פחד שבהם חשבת לעזוב את התפקיד?
"לקום ולעזוב – אף פעם לא היה בשיקולים שלי. הסיפוק האדיר שהיה לי בסופו של דבר, מילא אותי נפשית ורוחנית והעניק לי את שכבת ההגנה הטובה ביותר לעצמי. תמיד היינו אומרים שכשסבא מרגיש טוב – אז טוב לנו. הייתי יושב לצידו יותר מארבע שעות בלי להרגיש. זה נותן אנרגיות עצומות, שמילאו אותי בסיפוק אדיר. ידעתי שאני עושה את הדבר הנכון, שאני מועיל לאנשים, שאני עושה חסד עם רבים, וזה ללא ספק דבר שממלא אותך.
"אבל בהחלט, היו פעמים שהחיים שלי הוגבלו. אם פעם זה היה רק בפורים שידעתי שלא אוכל ללכת ברחוב בגלל שיכורים כאלו ואחרים, והייתי צריך למצוא נהג שייקח אותי בכמה מטרים שמהבית שלי לבית של סבא, ועם הזמן זה היה גם ביום יום. בדרך לבית כנסת בו אני מתפלל, הייתי עובר ליד כמה בתי כנסיות והילדים היו עומדים וצועקים לעברי כל מיני מילים.
"אני לא נבהל מצעקות, אבל כך באופן קבוע הייתה נראית ההליכה שלי לבית הכנסת. אז כן, הרגשתי מוגבל לפעמים ולא הייתי יכול ללכת בחופשיות ובבטחה, והיו גם תקופות יותר מתוחות, כמו בבחירות בירושלים, בהן אנשים ברחוב פשוט התחילו להתקרב ולצעוק עלי. אבל אף פעם זה לא הגיע להרגשה של פחד, כמו הפחד הממשי מול כל אותם מתנגדי החיסונים".
יש הרבה אגדות שנקשרו בשמו של מרן הגר"ח זצוק"ל. כמו למשל, הסיפור הזה שהרב הבחין במוט הילוכים ברכב וביקש מהנהג שלו לאחוז את ההג
מסורים עד הסוף. הנכדים בני-הדודים ר' אריה ור' יענקי במחיצת
סבם זצ"ל ויבלח"א מרן האדמו"ר
ה בשתי ידיים והוא יעזור לו לערבב את הדלק. זה היה או לא היה?
ר' יעקב צוחק לראשונה מתחילת השיחה עימו. "זו בוודאי אגדה. אין ספק שאלו סיפורים שמאפיינים אותו ו'התלבשו' עליו, כי הוא היה לגמרי מופקע מהעולם הזה. אבל חשוב שיבינו, זה שהוא היה מופקע – זה לא בגלל שהייתה לו בעיה בהבנה, אלא שהוא פשוט לא רצה לדעת שום דבר שהוא לא תורה. הוא עצמו סיפר לנו כמה פעמים על כך שהוא מתפלל שלא ייכנס לו למוח שום דבר שלא קשור לתורה ורוחניות.
"הוא לא זכר מספר טלפון אחד בעל-פה, למרות שהוא זכר את כל התורה כולה, בגלל שהוא לא רצה לזכור דבר כזה. כך גם לגבי מספר תעודת הזהות שלו. מישהו חושב שהייתה לו בעיה לזכור שמונה מספרים ברצף? אלא מה, הוא לא רצה. הוא הגיע לזה לגמרי מבחירה שלו".
הצוואה האחרונה
לסיום: מה הלאה? איך אתה ממשיך מכאן, מהמקום שהיה מרכז חייך? מה אתה עושה ממחר?
"כמו שאמרתי בתחילת השיחה, אני עדיין לא מעכל שסבא כבר לא איתנו. זה כנראה ייקח עוד זמן. אני ממש לא יכול לחשוב כרגע מה הלאה".
יש לך איזה מסר שהיית מעוניין להעביר לציבור?
"אני לא רוצה להישמע מה שאני לא. אני לא אדם גדול ולא קרוב לזה, אבל אני כן יודע, שהמכתב האחרון שסבא חתם עליו בחתימת יד קודשו בצורה ברורה – ומבחינתי זה המכתב האחרון המשמעותי מבחינה ציבורית – היה המכתב הארוך שכתב מרן הגרי"ש אדלשטיין על תוספת החיזוק בלימוד בימי הפורים.
"סבא קרא את כל מה שכתב ר' גרשון והוסיף על זה שיש ירושלמי בברכות שאומר שהלימוד בזמני רפיון – מביא ליותר סייעתא דשמיא ויותר הצלחה. מכיוון שסבא לא השאיר שום צוואה – אני מרגיש שזו הצוואה שלו לכלל ישראל. הוא תמיד היה מדבר על ההצלחה שיש למי שמתחזק ללמוד בימי רפיון כמו ערבי חגים ושבתות, פורים, חנוכה, או 'בין הזמנים'. כשעושים משהו דווקא כשקשה, כשמתגברים, אז יש סייעתא דשמיא גדולה להצליח".
