הסיפור הזה כמעט נשכח בתהום הנשייה: באישון לילה של שבת פרשת שקלים תש"ז, פרצה קבוצת פורעים ערבים אל הפנימייה של ישיבת פוניבז' • הם חיפשו שלל, אבל בדרך החליטו לרצוח בדם-קר את עובדת הישיבה, גב' רבקה הרצוג הי"ד, ששנים ספורות קודם לכן נמלטה ממלחמת העולם השנייה • 75 שנים אחרי, חזרנו אל מעונו של הגאון רבי יוסף גליקסברג, רבה של גבעתיים במשך עשרות שנים והשריד האחרון לאותו לילה טרגי, כדי להרכיב מחדש את הפאזל ההיסטורי • שחזור מצמרר
צילום: איציק בלינצקי, ארכיון אבי נזרי
ליל שבת, שבת פרשת 'שקלים', כ"ה בשבט תש"ז.
השעה היא 03:00 לפנות בוקר. עלטה סמיכה אפפה את שכונת 'זיכרון מאיר' הבני-ברקית. מעט הדיירים שהתגוררו ברחוב, עלו זה מכבר על יצועם. אלא, שאף אחד לא חלם שברגעים אלה ממש, לא הרחק מהם, מתחולל אירוע טרגי, שבסופו תשיב נפש יהודייה את נשמתה לבוראה ותסיים את חייה בטרגדיה איומה בתוך צריף חשוך.
במורדות השכונה, מה שמוכר כיום כרחוב וילקומירר, שימש מבנה קטן כמחסן ישיבת פוניבז'. בסמוך לו עמד צריף הפנימייה עבור בחורי הישיבה, שמנתה אז, בימי הקמתה, מספר תלמידים מצומצם.
באותו ליל שבת חדרו דרך החלון אל תוך המחסן מספר אנשים, שעל פי לבושם ודיבורם הקולני לא קשה היה לנחש כי מדובר בערבים. הפורצים לא שיערו, כי בתוך המחסן נמה באותה עת גב' רבקה הרצוג – מי ששימשה בתפקיד המחסנאית של הישיבה, ובטח שלא חשדו כי בצריף הסמוך מתעוררים בבעתה מספר בחורים, שבתחילה רק שמעו את הקולות ועכשיו גם ראו אותם מבעד לשמיכה.
לפני שנמשיך בהשתלשלות האירוע הקשה, ביקשנו מאלי אלון – חוקר היסטוריה ידוע שבמשך שנים רבות חקר את הסיפור לעומק ואימת את פרטיו – לספר לנו על אותה אישה צעירה שמצאה את פרנסתה, כמו גם את מותה, בישיבת פוניבז'. אלון, שביקש להישאר בקרן זווית, בנימוק: "אני לא הסיפור כאן", עשה עבודת תחקיר ראויה לשבח, לא רק בפרטי הסיפור אלא אף בחיפוש אחר "מי היא אותה רבקה הרצוג" – אישה גלמודה ובודדה שלא הרבתה לדבר על עצמה, אך עבדה במסירות למען רווחתם של בני הישיבה.
"רבקה נולדה באזור צ'כוסלובקיה ועלתה לארץ כמעפילה בשנת 1945 (תש"ה) – כשלוש שנים לפני קום המדינה, כשהיא מלווה באחיה. הם היו השרידים היחידים למשפחה גדולה שנספתה בשואה, בהם בעלה ואחרים מבני משפחתה. רבקה, שנותרה אלמנה, מצאה את לחם חוקה כמחסנאית בישיבת פוניבז', ששימשה תחת מייסדה – המצביא הגדול מרן הרב מפוניבז' זצ"ל – כבית ומחסה לפליטי המלחמה.
"רבקה הרצוג לא הצטמצמה תחת הגדרת תפקיד כזה או אחר. כפליטה, היא ראתה בבחורי הישיבה, שרובם איבדו את בני משפחתם ונותרו ללא אב ואם – כמו היו בניה. היא הייתה עבורם כאם-בית מסורה ודואגת. זמן מה לפני האירוע המצער, נודע לרבקה כי אימה נותרה בחיים וכי היא מתגוררת באירופה. אחיה של רבקה שהתגורר אף הוא בארץ, יצא באותה עת לאירופה כדי להיפגש עם אימם, במטרה להעלותה ארצה".
עדות מכלי ראשון. כתב 'משפחה' במסע אחורה בזמן עם הגר"י גליקסברג שליט"א
פריצה באישון לילה
נחזור לאותו ליל שבת, האחרון בחייה הקצרים של גב' הרצוג. בדרך כלל היא הייתה חוזרת בסוף יום העבודה ללון בביתה שבעיר תל-אביב הסמוכה, אך דווקא בליל שבת בו התרחש האירוע החליטה להישאר ללון בחדר שבתוך המחסן.
הפורצים הערבים לא איבדו זמן והחלו להוציא מהמחסן חפצים ופריטי לבוש. בעדות מהימים ההם – אותה נשמע בהמשך מפי נכדו של הבחור ששהה שם וסיפר דברים כהווייתם – התעורר אחד הבחורים, כאשר הפורצים הדליקו גפרור, שלאורו המועט הצליח להבחין שמדובר בערבים. הוא התלבט כיצד להגיב, אך הפחד הכריע אותו והוא העמיד פני ישן.
הפורצים – ששמו לב לתזוזה מכיוון הצריף – ניגשו אל הבחור והחלו למשוך בשערות ראשו. הוא לא זז ולא השמיע הגה. שאר הבחורים הסתתרו בחסות החשכה מעיניהם של הפורצים. בניגוד לתלמידי הישיבה, גב' הרצוג התעוררה ופרצה בזעקות בניסיון להניס את הפורצים. לשמע זעקותיה חזרו הפורצים למחסן, כיוונו לעברה את המקלע בו היו חמושים וירו עליה מספר צרורות.
הרצוג הצליחה לצאת מהמחסן כשהיא מתנדנדת בקושי מצד לצד, עד שכרעה ונפלה. רופא שהוזעק למקום קבע למרבה הצער את מותה והיא הועברה לבית החולים הממשלתי בשכונת פרדס-כץ.
בית החולים בפרדס כץ – היה מרכז רפואי קטן, שפעל באזור המוכר בכינויו 'מתחם מלב"ן', בין הרחובות פלמ"ח, אוסישקין וטרומפלדור, בשכונה שבעברו השני של כביש ז'בוטינסקי – הציר הראשי המפריד בין שכונות הצפון לשאר חלקי העיר בני ברק. בית החולים הוקם בחציה השני של שנת תרצ"ו (1936) כבית חולים ממשלתי למחלות מידבקות ועם הקמתו היו בו בסך הכל עשרים מיטות אשפוז.
בין השנים תש"ך-תש"ל (1960-1970) הוא הורחב בהדרגה והפך לבית חולים ממשלתי כללי, כשבאותן שנים הוא מוזג עם בית החולים 'תל השומר'. המבנים בהם שכן בית החולים הוסבו לסיוע לחולים כרוניים מקרב העולים. בהמשך הפך בית החולים למרכז גריאטרי. קצת יותר מחמישים שנה מאז הקמתו, בשלהי שנת תש"נ (1990), נסגר המקום לחלוטין.
הדיווחים על הרצח בעיתוני התקופה
ובחזרה לזירת הרצח. עם אור ראשון של בוקר הביאו השוטרים כלבי גישוש, שרחרחו אחר העקבות עד שהגיעו למחנה 'תל ליטוינסקי' הבריטי – בשטחו מצוי כיום המרכז הרפואי 'תל השומר'. בשלב מסוים, ולמרות הימצאותם של חפצים שנגנבו מהמחסן זרוקים בצד הדרך, נעצר לפתע גישוש הכלבים והופסקו החיפושים אחר הרוצחים.
הרצוג, שהייתה בת 42 בהירצחה, הובאה למנוחות בבית העלמין 'נחלת יצחק' בגבעתיים. על מצבתה נחרטו המילים: "פ"נ אישה צנועה וכשרה, רבקה הרצוג בת דוב, נרצחה כ"ה שבט תש"ז. תנצב"ה". האח, ששהה בעת האירוע במפגש מרגש עם אימו באירופה, לא יכול היה ללוות את אחותו בדרכה האחרונה. האֵם, שאיבדה רבים מבני משפחתה, הצליחה לשרוד את תלאות השואה וציפתה סוף סוף לפגוש גם את בתה – נותרה עם הגעגועים והזיכרונות המועטים. "סיפור מרגש ועצוב שכמעט נשכח", מסכם אלון.
מטהרן לגבעת פוניבז'
המסע ההיסטורי הזה, נראה ומורגש כמו חיבור של פאזל עם אלפי פיסות קטנות.
החיפושים אחר עדויות מהתקופה ההיא לא היו קלים כלל וכלל. איפה נמצא אנשים שחיו לפני שבעים וחמש שנה, שגילם אז נע בין 10 ל-15 – מה שאומר שהם צריכים להיות כיום כבני תשעים. לאחר חקירות ובדיקות ולאחר שהגענו לכמה שמות של תלמידי פוניבז' מאותה תקופה, התברר שרובם נמצאים מזה זמן בעולם שכולו טוב.
בסוף הצלחנו להגיע בסייעתא דשמיא לשניים שמכירים את הסיפור היטב. האחד, מתלמידי ישיבת פוניבז' באותו זמן – הגאון רבי יוסף גליקסברג שליט"א – רבה של גבעתיים במשך עשרות שנים. בנוסף, שוחחנו עם שלמה וייזר – נכדו של ר' יהודה אריה וייזר ז"ל, מי שחייו ניצלו הודות לתושייתו הרבה כשעשה עצמו ישן.
החוקר אלון מדגיש, כי למרות הדיווחים על הרצח בעיתוני התקופה, בטווח הארוך הסיפור נותר בגדר תעלומה אפילו בקרב בני-ברקים שורשיים שבקיאים בהיסטוריה של העיר, כמו גם זו של הישיבה הגדולה המזוהה עם התקומה והתחייה של עולם התורה בשנים שלאחר המלחמה.
כאמור, עלינו אל מעונו של רבה של העיר גבעתיים שקיבל אותנו בחביבות מיוחדת, כמי שינק את תורתו ומידותיו מאביהם הרחום של ישראל בדור שלאחר השואה, הרב מפוניבז' זצ"ל. בעוד הרב מתיישב על כיסאו בראש השולחן ומזמין אותנו להתיישב לצידו, הרבנית סוחבת ארגז פלסטיק, שמלבד היותו בעל משקל סנטימנטלי הוא אוגר בתוכו אוצר היסטורי של ממש. היא מניחה את הארגז על השולחן ומציעה באדיבות לעיין במסמכים השונים, כמו גם בתמונות מהימים ההם. "היה עוד תיעוד רב, שלצערי אבד עם הזמן", מתנצלת הרבנית, תוך שהיא נוברת בערמה ההיסטורית.
הרב גליקסברג יושב מהורהר ונדמה כי הוא מסדר בראשו את הדברים אותם חווה לפני למעלה מ-70 שנה, בהיותו ילד כבן 11 בלבד, 3 שנים וחצי לפני הרצח של גב' הרצוג.
"הגעתי ל'גבעת פוניבז" בראש חודש אייר תש"ג, כחלק מקבוצת ילדים שכונתה אז 'ילדי טהרן'", מגולל הרב את האירוע שחרוט בו היטב כחלק בלתי נפרד מימיו הראשונים בפוניבז'. וכשהרב מדבר על ה'גבעה' – הוא ממהר להסביר כי מה שמוכר היום כגבעת ישיבת פוניבז' עם המבנה הגדול והמרשים בין רחוב רבי עקיבא לרחוב הרב דסלר, היה אז רק גבעה שוממת עם כמה עצים.
הרבנית, שעמדה כל העת מהצד והקשיבה בהנאה לדברי בעלה הרב שליט"א, מגישה לנו מסמך, שאינו אלא זיכרונות שהעלה הרב על גבי הכתב. "שתבינו מי היו ילדי טהרן", הסבירה.
הצצנו והחכמנו. ילדי טהרן היו ילדים יהודים מפולין, שברחו עם משפחותיהם בפרוץ מלחמת העולם השנייה אל החבלים המזרחיים של פולין. חלק מן הפליטים הוגלו על ידי הסובייטים מזרחה לסיביר ולברית המועצות וחלקם נסו לאזורים אלה עם פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות. בתחילת שנות הארבעים, עם הקמת הצבא הפולני על אדמת ברית המועצות, נספחו אליו אלפי פליטים ובהם הילדים.
הגר"י גליקסברג בתמונה עם העץ אותו שתל בהיותו תלמיד בישיבה
נשיקה מהרב מפוניבז'
עם הגיע הצבא הפולני לאיראן, שהייתה אז בשליטת הבריטים, הקימה הסוכנות היהודית בטהרן מחנה לילדי הקבוצה שנקרא 'בית הילד היהודי' וריכזה בו למעלה מ-700 ילדים. הילדים שם סבלו ממחסור במזון. כשנה לאחר מכן, השיגה הסוכנות היהודית סרטיפיקטים (רישיונות עלייה. י"ב) משלטונות המנדט הבריטי ואנייה מהרשויות באיראן, והילדים החלו במסעם אל ארץ ישראל. מרביתם הגיעו דרך ירדן, וחלקם מהים לנמל פורט-סעיד שבמצרים – משם המשיכו ברכבת לעתלית.
לרוב הילדים בקבוצת 'ילדי טהרן' היה רק הורה אחד וחלקם היו יתומים מאב ומאם. יש גם כאלה שהוריהם – שנשארו בברית-המועצות – מסרו אותם למנזרים ובתי-יתומים פולניים ומשם הם הגיעו לאיראן.
ובחזרה לבני ברק. "הייתי משבעת הילדים הראשונים שהגיעו והחלו לטפס על הגבעה. למעשה, ייסדנו את הגרעין הראשון של הישיבה. מיד כשהבחנתי באיש הדור הפנים שהמתין לנו על ראש הגבעה כשחיוך רחב בפניו ובליבו, רצתי מהר כדי להיות הראשון שנופל לזרועותיו ומקבל ממנו חיבוק ונשיקה. מרן הרב מפוניבז' זצ"ל המתין לנו כמו אב רחמן והעניק לכל אחד את החום והאהבה שכל כך היו חסרים לכולנו. מזיכרוני לא משה דמותו הרחימאית ורבת ההוד. ברבות הימים התאספו בגבעה קרוב ל-30 נערים, רובם המכריע מילדי-טהרן המפורסמים".
כשמדברים על פוניבז' של הימים ההם, בהם הרעיף מרן הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל מליבו הרחב על הילדים האומללים שעברו בשנים מועטות סבל וכאב בכמות בלתי נתפסת, חשוב לרב גליקסברג לציין את הקרבה המיוחדת לה זכה אצל מרן הפוניבז'ר-רב: "כשהרב יצא לחופשות, הוא היה לוקח אותי יחד איתו. נסענו לפנסיון 'קיינר' ברמת גן, לשם הגיעו בבין-הזמנים כל הגדולים – מרנן הגאונים רבי זלמן סורוצקין, רבי חזקיהו יוסף מישקובסקי, וכמובן הרב מפוניבז' ועוד, כולם זכר צדיקים לברכה".
הרב מוסיף לתאר את תוואי הגבעה כפי שהיה אז. הוא משרטט באצבעו על השולחן קווים דמיוניים ומדגים בעזרת חפצים את הגבעה, המבנה, והמדרגות שהובילו למעלה: "בראש הגבעה הייתה התחלה של הבניין המוכר כיום כישיבת פוניבז', אליו היה אפשר לעלות רק מהצד של שכונת זיכרון-מאיר. הצד השני של הגבעה, רחוב ראב"ד הידוע, היה אז פרדס. ברחוב וילקומירר המקביל לרחוב הרב דסלר – שאף הוא היה לא יותר משביל שחוצה את הפרדס – עמדו שני צריפים. האחד היה שייך למרן הגאון רבי מיכל יהודה לפקוביץ זצ"ל ומאוחר יותר הפך לביתו ששימש תל-תלפיות לרבים והשני שימש כמחסן של הישיבה.
"במקביל לפנימייה של 'ילדי טהרן', נפתחה גם הישיבה הגדולה של פוניבז' בחודש כסלו של שנת תש"ד. עד פסח היו בה לא יותר מעשרה בחורים, המוכרים כתלמידיה הראשונים של הישיבה, בהם האחים הגדולים מרנן הגאון רבי יעקב זצ"ל ואחיו יבדל"ח הגאון רבי גרשון לבית אדלשטיין. לאחר חג הפסח כבר הגיעו לישיבה – שקנתה תוך זמן קצר את שמה הטוב – עשרות בחורים, כאשר הבוגרים שבין ילדי הפנימייה עוברים אף הם ללמוד בה והקטנים יותר ממשיכים להתגורר בפנימייה הסמוכה לה".
הרב עוצר לרגע, מהרהר לחשוב אם לא שכח איזה פרט חשוב, מהנהן בראשו בחיוך ובתנועת יד מסמן כמתנצל. "כל כך הרבה זמן עבר", הוא אומר בהתרפקות. הרבנית שולפת תמונה אחת מתוך המגירה ומניחה על השולחן: "הרב הצטלם פה עם העץ שהוא נטע על הגבעה בהיותו תלמיד בישיבה".
אנחנו מבקשים לברר האם הרב – שהיה אז קרוב לגיל 15 – זוכר את אותה אישה שעבדה כמחסנאית.
"אני זוכר שהייתה אישה חרוצה ומסורה, שהיינו מוסרים לה את הכביסה ולאחר זמן חוזרים לקחתה נקייה ומגוהצת. המחסן היה בצריף ברחוב וילקומירר, שעמד כאמור בסמוך לביתו של רבי מיכל יהודה. במשך הזמן עברו לישון בחדר השני שבצריף חלק מתלמידי הישיבה, בהם הייתי אני. אמנם אינני זוכר את התאריכים בדיוק, אבל בתקופה מסוימת התגוררה בצריף גם אימו של מרן הרב מפוניבז'".
ארוע שנחרט בדם. גבעת הישיבה בימים עברו
יריות באישון לילה
הרב גליקסברג חוזר לאותו ליל שבת דרמטי.
איפה היה הרב בזמן הרצח?
"בזמן הרצח לא ישנתי בצריף, אלא בחדרים שבאגף הצפוני של בניין הישיבה, שעמד כבר על תילו. אינני זוכר אם האירוע התרחש בליל שבת וגם אינני זוכר את השעה המדויקת, אבל אני לא יכול לשכוח את היריות שפילחו את הדממה באמצע הלילה. מדובר בסך הכל במרחק שלא עולה על חמישים מטרים בין הצריף למבנה הישיבה. היינו נערים סקרנים ורצנו מהר לעבר הצריף, לראות מה קרה. ראינו את האישה שנפצעה. מטבעי אני לא מסוגל להיות במקומות כאלה וחזרתי מיד לפנימייה. רק לאחר זמן נודע לי שהיא נפטרה מפצעיה".
הרב נזכר בבחורים שהמשיכו ללכת עם השוטרים בחיפוש אחר היורים, אך הוא כבר לא היה איתם. לשאלתי, איך זה שנער צעיר וסקרן בוחר שלא להשתתף בחיפושים מלאי אדרנלין עם שוטרים וכלבי גישוש, עונה הרבנית במקומו: "כיוון שהרב הוא סמל של עדינות ואצילות". ומיד מדגישה: "כבר אז הוא היה כזה". הרב מחייך וממלמל: "תודה רבה, תודה רבה".
לאחר עוד כשעה מרתקת עמוסת זיכרונות מהימים ההם, ולפני שאנחנו יוצאים מבית הרב וממשיכים אל נכדו של ר' יהודה אריה וייזר – מי שלן בעצמו בצריף בעת הרצח – שאלנו את הרב אם הוא זוכר בחור בשם זה.
הרב מקמט את מצחו דקה ארוכה בניסיון להיזכר. "כמדומני שהיו שני בחורים בשם וייזר. אינני יודע למי אתם מתכוונים". בבדיקה שערכנו גילינו שהוא אכן צדק.
לפני למעלה מיובל נבחר הרב גליקסברג לתפקיד רבה של גבעתיים. הרב מוסיף אנקדוטה מעניינת בהקשר זה. אמנם אנקדוטה קצרה, אך בהחלט כזו שיש בה שיעור: "בטרם היבחרי לרב בגבעתיים, נסעתי להתייעץ עם מורי ורבי מרן הרב מפוניבז'. הוא אמר לי כך: 'לא לכולם אני מייעץ ללכת לתפקידי רבנות. ענייני הרבנות בארץ ישראל שונים מהנוסח לו היינו רגילים באירופה. אבל לך אני אומר – לך, ובעזרת השם תצליח'".
ואכן, במשך שנות כהונתו הצליח הרב גליקסברג שליט"א בתפקידו וניהל את ענייני הרבנות והדת בעיר ביד רמה, כשהוא דואג להאהיב שם שמים על הבריות בדרכו המיוחדת והאצילית.
צרחות בערבית
שלמה וייזר, כאמור, שמע את הסיפור מאביו ששמע אף הוא מאביו. "סבא מיעט לדבר על חייו באופן כללי, אבל כששאלו אותו – הוא הסכים לשתף. אבא שמע את הסיפור ממקורות אחרים והוא שאל את סבא על כך. רק אז נודע לו להפתעתו כי סבא עצמו היה באותו זמן בצריף".
מי היה סבך?
"סבא, ר' יהודה אריה וייזר ז"ל, נולד עשר שנים לפני מלחמת העולם השנייה. מיד לאחר אירועי ליל הבדולח ברחה משפחתו של סבא מגרמניה לצרפת ולבלגיה, עד שהתיישבו בשווייץ. סבא נכנס ללמוד בישיבה בה למד באותה עת גם מרן הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן זצ"ל. בשנות המלחמה עלה סבא לארץ באניית מעפילים וגורש על ידי הבריטים למחנה המעצר בעתלית.
"בחיפושיו אחר ילדים שהגיעו ארצה מאירופה המדממת, הגיע מרן הרב מפוניבז' גם לעתלית ורצה לקחת עימו את סבא. לבריטים אמר שהוא לוקח על עצמו את עול המחיה של הבחור, כך שלא ייפול נטל על הרשויות והם הסכימו לשחרר אותו".
הסיפור שעבר במשפחתו. שלמה וייזר
כפי שכבר הספקנו להבין, הקבוצה הראשונה של הילדים, ילדי טהרן, הגיעה לגבעת הישיבה בשנת תש"ג, ולאחר כשנה הגיעה קבוצה של כשבעה נערים ללמוד בישיבה. וייזר מבהיר: "סבא לא היה ביניהם. הוא הגיע אחריהם בקבוצה נוספת של תלמידים, כשהוא ועוד שני נערים מקבלים את החדר בצריף שברחוב וילקומירר. סבא דיבר על אישה שהייתה אמנם כובסת בתפקידה הרשמי, אך למעשה שימשה עבורם כאם-בית מסורה במשרה מלאה".
איך אתה מסביר את העובדה שהסיפור לא היה ידוע, גם לכאלה שגדלו בבני ברק ואפילו היו בעצמם תלמידים בישיבה?
"לפני כחודש, כשהסיפור צף ועבר מאוזן לאוזן, הבנתי שאפילו במשפחת כהנמן, משפחתו של הרב מפוניבז' זצ"ל שהמשיכו את דרכו בנשיאות הישיבה – לא ידעו מהסיפור. לדעתי, ההסבר לזה פשוט: הרי נשיא הישיבה, הגאון רבי אליעזר כהנמן שליט"א, נולד בשנת תש"ז, בה אירע הרצח. מה, אם כן, הסיכויים שלאחר כמה שנים מישהו יספר לו על אירוע שכבר הספיק להישכח, בעיקר גם בגלל השינויים הגיאוגרפיים והדמוגרפיים שעברו על השטח, הבתים שנבנו והצריפים שנעלמו? איפה שהוא, בצוק העתים, האירוע אכן נשכח".
מה שמעת מאביך ששמע מסבך על ליל הרצח?
"סבא ישן בחדר הפנימי באותו צריף ששימש כמחסן. סבא סיפר, שבלילה הוא התעורר לשמע רעשים ובזווית עינו הוא הבחין במספר אנשים שאוספים רכוש מכל הבא ליד. הוא הצליח להבין שמדובר בערבים, בעיקר בגלל ששמע אותם מדברים בשפה הערבית. הוא חשש להשמיע קול ועשה עצמו ישן. בשלב מסוים, הערבים החליטו לעבור בין הבחורים לבדוק אם הם ערים. כשהגיעו לסבא, חשדו בו שהוא ער ומשכו לו בשיער.
"סבא לא הוציא הגה. בדיעבד הסתבר, שזה מה שהציל את חייו. הערבים גנבו לסבא את המכנסיים היחידים שהיו לו, שהיו מונחים על הכיסא לפני המיטה ליום המחר. לאחר האירוע, רבי גרשון אדלשטיין דאג לסבא למכנסיים חדשים".
וייזר מוציא מכיס חליפתו תמונות בודדות שעברו במשפחתו. באחת מהן נראה סבו כאברך צעיר, בשנייה הוא כבר נראה בגיל שיבה, בבר המצווה של נכדו שלמה שעומד לפנינו. אנחנו מתרשמים מדמותו הקורנת ומבקשים להבין במה עסק הסב בחייו.
"לאחר שנותיו בישיבה סבא התחתן והמשיך ללמוד בכולל הישיבה במסגרת של הגאון רבי פנחס שרייבר זצ"ל, לימים רבה של העיר אשדוד, שלימד שחיטה הלכה למעשה. סבא היה היחיד שלקח את הידע והפך אותו למקצוע שהצליח לפרנס אותו כל חייו בכבוד. הוא עבד כ'בודק' מטעם הרבנות הראשית, ובמסגרת זו הוצרך לנדוד במספר מדינות בין מזרח אירופה, דרום אמריקה ואתיופיה".
וייזר מצביע על התמונה ומעורר את תשומת ליבי לעובדה שסבו לבוש בפראק רבני. אני מבקש לדעת איזו משרה רבנית הוא נשא. יותר משתשובתו מעניינת, יש בה כדי ללמד דבר או שניים על מקומם של רבנים ויחסם של הסרים למרותם בדורות הקודמים:
"סבא לא נטל על עצמו שום משרה רבנית. עם זאת, הוא שימש גם כראש המשגיחים במשחטת 'עוף בני ברק'. מי שביקש ממנו ללבוש פראק הוא לא אחר מרבה של בני ברק, הגאון רבי יעקב לנדא זצ"ל, ונימוקו עימו: 'כדי שתהיה למשגיחים יראת כבוד כלפיך'".
פיסות של מידע
כדרכו של אירוע שקרה לפני עשרות שנים – לא קל לחבר פרט לפרט ולקבל תמונה מדויקת ומלאה.
גם התיעוד בעיתוני התקופה דל למדי. במשך השנים הלך הזיכרון ודהה במרתפים האפלים של ההיסטוריה. הגרסאות משתנות לאורך הסיפור, אם כי ההבדלים נעוצים בעיקר בפרטים שנראים שוליים ביחס לעלילה.
כך, למשל, יש אומרים כי גב' רבקה הרצוג הי"ד לא עבדה בישיבה עצמה, אלא ב'בתי אבות' הקשורים לישיבה, וכן, שינוי גרסאות לגבי מספר הערבים שפרצו לישיבה. יש אומרים שהיו שניים ויש המספרים על שלושה. בגרסה נוספת הודגש כי היה למשטרה רק כלב אחד ולא כמה כלבי גישוש. גם לגבי הגדרת תפקידה של גב' הרצוג יש שכינו אותה 'המחסנאית' ויש שסיפרו על 'הכובסת'. לא מן הנמנע שלרוב מסירותה לבני הישיבה, כאמור, מילאה את שני התפקידים יחד.
במהלך הכנת הכתבה הפנה אותנו החוקר אלון אל הדברים הבאים, שנכתבו במדור 'זיכרון להולכים' בעיתון 'הצופה', מיום חמישי, כ"ה בשבט תש"ח (5 בפברואר 1948), על גב' רבקה הרצוג במלאת שנה לרציחתה: "אישה צנועה זו, אשר חייה היו קודש למעשי חסד טהורים, עלתה ארצה בשנת תש"ד. באבדה את משפחתה בחורבן גלות אירופה ראתה את כל תוכן חייה בדאגה ועזרה לזולת. באהבה גדולה התמסרה לתפקידה, דאגה לצרכיו היום יומיים של כל ילד וילד, השגיחה בעין פקוחה על מלבושיו שיהיו נקיים ומסודרים, ונתנה להם את ההרגשה של דאגת אם החסרה להם. דיבורה היה בשקט ובצניעות יתרה, כאילו מתוך רצון פנימי לא להבליט את אישיותה. אכן, מכריה ידעו כי אישה יקרת נפש היא".
דורון לייטנר, מפענח תעלומות היסטוריות, כתב לחוקר אלי אלון לאחר פרסום הסיפור, כי למרבה ההפתעה והצער גב' רבקה הרצוג לא נכללת בפרסום הממלכתי לחללי פעולות האיבה, וכי הוא פועל לקדם את הנצחתה. "פרסום הפרשה עשוי לסייע באיתור בני המשפחה ולקדם את הנצחתה באתר לחללי פעולות האיבה", כתב לייטנר.
בשיחה עם 'משפחה' מספר אלון על המשך חיפושיו אחר אי-מי ממשפחתה או מכריה של גב' רבקה הרצוג שעדיין בחיים ויכול לשפוך אור על חייה או על מקרה הרצח: "כפי שמתואר בסיפור היה לה אח אחד שעימו עלתה ארצה ולאחר מכן נסע להיפגש עם אימם באירופה, אך אינני יודע מה שמו. מן הסתם נותרו צאצאים מהמשפחה שהכירו את סיפור חייה של רבקה, שעל-פי העדויות הקיימות הייתה אישה אצילית ומופלאה".
ההשגחה העליונה מסובבת שגם סיפורים נשכחים – לפעמים צפים וחוזרים אל התודעה. כמו למשל בכתבה הזו.
